שמי מרים קורך לבית וובק
סבי וסבתי גרו בדובנא, שמם היה בנימין וגולדה.
לאחר שנישאו ,נסעו לארצות הברית, לנסות את מזלם.
שם באמריקה נולד אבי שלמה וובק-שבזכותו נשארנו בחיים. שם גם נולדה אחותו פני.
יש גרסה שאומרת שהמשפחה בפולין התגעגעה וביקשה מהם לחזור.
או שלא הצליחו באמריקה, בכל מקרה חזרו לפולין לדובנא.
שם נולדו לסבי וסבתי, ילדים נוספים, יהושע, צביה, אסתר ורחל.
2 אחיות של אבי, צביה ורחל עלו לארץ ב-1935 כחלוצות. צביה הגיע לקיבוץ רמת רחל.
ורחל הגיעה לפתח תקווה. כל אחת מהן הקימה משפחה בארץ.
סבי בנימין נפטר לפני המלחמה, סבתי גולדה ודודתי פני- נרצחו עם אנשי גטו דובנא.
ההורים של אמי, בן ציון וגיטל קרפין, נפטרו לפני המלחמה.
לאמי היו אחות ו-3 אחים.
האחות מלכה ובתה חנה נרצחו ע"י אוקראינים בזמן שהתחבאו ביער.
2 אחים ליפא ומאיר נרצחו עם אנשי גטו דובנא.
יונה , האח הצעיר היה בן בית בביתנו, היה קשור מאוד לאמי, נרצח בשעה שהעביר את משפחתי מהמחבוא הראשון לבונקר.
אבי שלמה וובק התחתן עם אמי נחמה רחל לבית קרפין. גרו במורוגוש לאחר שנישאו.
אבי ניהל טחנת קמח, כל הכפריים הביאו לטחנה את גרעיני החיטה, ובטחנה הפכו את הגרעינים לקמח.
לאבי היו מטעים של עצי פרי, והוא גם רכש פירות מהכפריים שבאזור ומכר לערים שונות בפולין, ביניהם גם קטוביץ.
במלחמה כולנו גורשנו לגטו דובנא. לחיים קשים מאוד.
אבי שהיה לו רשות להמשיך לנהל את הטחנה, הוציא כל פעם 2 אנשים או ילדים, והעבירם למסתור בבית של צ'כי, שהיה ידידו.
כשהידיד פחד להמשיך להסתירם, אבי ויונה דודי, חפרו בונקר מתחת לבימה, בבית העם של מורוגוש.
במחבוא , בבונקר היו אבי , אמי, אחותי הגדולה מניה, אני, אחותי חנה , אחי מאיר ואחותי הצעירה חיי' שרה.
יהושע ואסתר , 2 אחים של אבי, היו במחבוא אתנו. וכך ניצלו.
באותו בונקר נפטרה אמי , נחמה רחל, ו-2 אחיותי- מניה הגדולה. בת 11 במותה. וחיי' שרה הקטנה.
בת 3.5 במותה.
בבונקר הסתתרנו במשך שנה וחצי. עד שעברנו למחבוא הבא. שהיה אסם בחצר של ידיד צ'כי אחר של אבי.
שם הסתתרנו עד השחרור.
לאחר השחרור עברנו ממקום למקום, והגענו גם לפרנוואלד שהיה מחנה עקורים גדול.
היינו באוניית אקסודוס הידועה, והוחזרנו לגרמניה.
בספטמבר 1948 עלינו למדינת ישראל הצעירה. ושם זכינו להקים את ביתנו.