תוכן עניינים
סיפור על תושיה חמלה ואהבה בימים של רשע ואימה
סיפור הישרדותם של עמה (דרטבר) ודוד פריטל (פרינצנטל)
סיפור הישרדותם של עמה ודוד מתחיל ב-25 ביוני 1941.
שלושה ימים לאחר פלישת גרמניה לרוסיה ולפולין המזרחית (כיום אוקראינה) במבצע ברברוסה.
ביום הזה מתהפכים חייהם ומתחיל מסע הישרדותם במציאות של רשע, טרור ואימה .
השתלטות הגרמנים על אזור ווהלין
כשהגרמנים משתלטים על אזור ווהלין, עמה , בת ה-17 נמצאת עם משפחתה בעיר דובנו.
במרחק של 55 ק"מ ממנה, בעיר לוצק, נמצא דוד , צעיר בן 22 , כשהוא עצור בכלא הרוסי על פעילותו הציונית. הם לא שיערו אז שגורל אחד יאחד אותם.
עמה
ביום ד' בשעה 08:20 עזבו הרוסים את העיר דובנו והצבא הגרמני השתלט עליה.
היום שבו הגרמנים נכנסו לעיר , היה היום השחור בחיי. הם נכנסו ביום על אופנועים וכל היהודים עמדו ופחדו. אמא לא היתה מיואשת. הורי חשבו בהתחלה שאלה הגרמנים "של פעם" , שיתנהגו כמו שהאוסטרים " החיילים של השטרודל" התנהגו במלחמת העולם הראשונה.
אחר כך התחילו המכות ברחובות . התחילו לדרוס. ביום הראשון של פסח 2.4.1942 ריכזו את כל מגורי היהודים ברחוב אחד בגטו. שם הצטופפו כל היהודים. הגרמנים בנו שערים שחסמו את הגטו וחילקו רישיונות עבודה. בלי רישיון אי אפשר היה לעזוב את הגטו.
מבית הכלא הרוסי אל הסכנות שבחוץ - עדותו של דוד
ב-6 ביוני 1941 נעצרתי ע"י הרוסים בגין פעילותי במחתרת הציונית ונלקחתי לחדר החקירות.
החוקרים ניסו ללא הצלחה להוציא ממני מידע על חברי לתנועה ועל הפעילות של תנועות הנוער החלוציות שירדו למחתרת עם כיבושה של פולין ע"י הרוסים ב-1939.
מצאתי את עצמי בבית הסוהר בלוצק .
ב- 22 ביוני הופגז בית הסוהר ע"י הגרמנים כשהתקרבו לאזור לוצק, שערי בית הסוהר נפרצו והסוהרים ברחו.
בתוך המהומה שנוצרה ברחתי מבית הסוהר.
ב-25 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר לוצק.
ילדות ונעורים לפני המלחמה
עמה דרטבר
עמה נולדה בעיר דובנו, בחבל ווהלין. בדובנו היתה קהילה יהודית מפוארת, שמנתה לפני המלחמה כ- 12,000 יהודים והיוותה 59% מאוכלוסיית העיר.
לעמה, בת הזקונים, היו שני אחים ואחות מבוגרים ממנה בשנים רבות שהיו נשואים ובעלי משפחות. הוריה , שלמה והינדה, אחיה חיים ואחותה איטה ובני משפחותיהם לא שרדו את המלחמה.
רק אחיה אברהם (אברשה) שרד, הסיפור המופלא על פגישתם במהלך המלחמה יסופר בהמשך.
דוד פרינצנטל
דוד נולד בעיר לוצק בחבל ווהלין (כיום אוקראינה) להוריו חיים וגיטל, אח ליעקב. אביו היה מורה לעברית ולמקצועות היהדות והיה מוכר ומוערך מאד בקהילה היהודית , שמנה 19,000 איש ערב מלחמת העולם השנייה.
דוד ואחיו היו פעילים בתנועת "גורדוניה". אחיו יעקב הצליח לעלות לארץ ולהקים את קיבוץ מעלה החמישה , דוד הצעיר נאלץ להישאר בפולין והקדיש את זמנו לפעילות ציונית בעירו ובאיזור.
החיים הקשים בגטו דובנו – עמה מספרת
אני זוכרת שבהתחלה סירבתי לשים את הטלאי הצהוב ובמשך שבוע לא יצאתי מהבית. לבסוף לא היתה לי ברירה ושמתי את הטלאי מכיוון שהייתי צריכה לעזור להורים להביא מים ומזון…
המצב בגטו היה נורא גם מבחינה סניטרית היתה צפיפות גדולה ולא היו מים זורמים.
באחד הימים כשיצאתי להביא מים, ראיתי חברה שלי, פולניה שלמדתי איתה בכיתה לפני המלחמה, היא עמדה עם גרמני וכשעברתי אמרה לגרמני: "זאת יהודיה". הוא ניגש אלי ושפך עלי את המים מתוך הדליים.
הגרמנים הקימו מחוץ לגטו קואופרטיב לתפירת בגדים בשביל הגרמנים. אבי שהיה חייט עבד שם ולקח את אחי ואותי לעזור לו. הייתי צריכה למיין בגדים ונעליים של יהודים שהגרמנים רצחו. היו בגדים שהיכרתי שהיו של חברות שלי שנרצחו…
אוכל לא היה, היו לאבא הרבה קליינטים גויים מהכפרים בסביבת דובנו, שבאו לקנות בקואופרטיב והביאו לאבא אוכל, תרנגולות, פירות וירקות.
את האוכל היינו צריכים להבריח בחזרה אל הגטו. השומרים בשער הגטו היו מנערים את מי שנכנס לגטו, החרימו את האוכל והיו מכים את מי שניסה להבריח.
גם אני הברחתי אוכל מתחת לשמלה רחבה ומעיל, הייתי דוחפת ביצים ופירות וכל מה שהיה. פעם תפסו גם אותי, הכל נפל ואני קיבלתי מכות.
הבריחה מדובנו והחיים ביער
לאחר שנה וחצי מאז השתלטות הגרמנים על העיר ומעשי הזוועה, אקציות ,רציחות ורעב בגטו מחליטים הוריה של עמה להבריחה מהגטו ולהסתירה אצל גוי .
עמה:
אבא תמיד אמר לי: "את צריכה לחיות. את לא יכולה להישאר כאן, בגיהינום הזה".
אחי סיפר לי מאוחר יותר שאבא לחץ עליו למצוא גוי שיהיה מוכן להסתיר אותי תמורת כסף.
באוקטובר 1942 לפני שמחת תורה (חג שאהבתי במיוחד) אמא נתנה לי שקית ובתוכה מסרק (כי היו לי צמות), אבא שם 2 מטבעות בשקית ואמר: "עכשיו את עוברת את הגדר מחוץ לגטו". יצאתי, הייתי בלונדינית והפולנית שלי היתה רהוטה, כך שיכולתי להיחשב פולניה. היתה לי מטפחת לבנה על הראש וסל עם סוודרים, שמלות, מגפיים, ולבנים אחי נשאר בגטו וסימן לי ללכת עם הגוי שעמד שם. כמעט לא נפרדתי ממשפחתי…
הלכתי אחרי הגוי מרחק גדול של כ-10 ק"מ, כשהגענו לבית שלו הוא סימן לי שאעלה למעלה לאסם שהיו בו פרות.
עמה מבקשת מהגוי שיבדוק מה מצב ההורים בגטו והגוי מביא לה מכתב מאמה שכותבת שהמצב לא טוב, שאחותה איטה מסרה את התינוקת שלה – בוז'ה לגוי , אבל הגוי לא הסכים לקבל גם אותה.
לאחר שבוע נוסף שלא שמעה דבר מההורים מבקשת עמה מהגוי שיילך שוב ויבדוק מה קורה בגטו.
הגוי חוזר ומנסה להתעלם משאלותיה של עמה.
עמה:
אני קוראת לו מלמעלה: "איוואן , מה קרה? למה אתה לא מספר לי?"
בקושי הוא מגיע ואני שואלת: "היית בגטו? ראית את ההורים? והוא אומר:"לא".
"למה לא?"
"כי ראיתי שהובילו את היהודים והגרמנים, עם נשק חיסלו את היהודים."
החלטתי שאם ההורים "הלכו", אם כולם "הלכו", אז גם אני אלך.
עמה מחליטה לחזור לעיר לבדה, היא מגיעה לגטו ורואה שהוא פרוץ ואין איש, היא רואה את הגויים יוצאים מבתי היהודים לבושים בפרוות וכבעים יפים שאף פעם לא היו בהישג ידם.
היא הולכת לחנות הצילום של אחיה, חיים, בתקווה שתמצא מישהו. הגוי שעבד אצל אחיה מגרש אותה ומאיים שיקרא לשוטר ויסגיר אותה. עמה יוצאת לאיטה מהעיר, היא אינה ממהרת, היא איננה מפחדת.
היא מיואשת ומתחילה ללכת מבלי לדעת לאן.
אחרי האקציה האחרונה לא נשארו יהודים בדובנו, כ-500 איש הצליחו לברוח ליערות, רובם נרצחו ע"י האוקראינים והגרמנים.
לבד בעולם. עמה יוצאת מהעיר , היא איננה מכירה את הסביבה והולכת ללא מטרה.
שלג ראשון של חודש אוקטובר מכסה אותה כשהיא מעבירה את הלילה הראשון בשדות בתוך ערימת תפוחי אדמה שהוציאו הכפריים מהאדמה.
עמה:
השתדלתי ללכת קרוב ליער, כך שאם יהיה משהו רע אוכל לברוח ליער. חיפשתי בית קרוב ליער, בית עם רעפים אדומים. זה היה סימן לבית של צ'כים. היו שם מושבות של צ'כים והם היו אנשים נהדרים. ידעתי לדבר גם צ'כית כי היו לנו קליינטים צ'כיים. כשראיתי בית עם גג אדום נכנסתי והם נתנו לי עבודה, להוציא תפוחי אדמה ולחלוב פרות למרות שאף פעם לא חלבתי ולא היה לי מושג איך חולבים פרה.
כשהעבודה נגמרה הייתי הולכת הלאה לחפש עבודה…
הלכתי בכפרים תמיד מחפשת בית אדום בקצה היער , שתהיה לי אפשרות לברוח.
עמה מאמצת לה סיפור כיסוי שהיא פולניה, שביתה נשרף והוריה נרצחו ע"י הפורעים האוקראינים (הבנדרובצ'ים) והיא מחפשת עבודה.
כך חיה חצי שנה לבדה בכפרים וביערות כשחייה נמצאים בסכנה תמידית.
עמה:
פעם יצאתי מבית הגוי שעבדתי אצלו והגיעו לקראתי חמישה אוקראינים עם רובים. פחדתי וחשבתי בלבי: "זהו, החיים שלי נגמרו". הם דחפו אותי ליער עם הרובים המכוונים אלי ואז שמתי לפני את הסל שהיה לי ביד ואמרתי להם:" קחו, תראו איזה דברים נהדרים יש לי בסל".
הם התכופפו לחפש בסל ואני התחלתי לברוח. זה היה לאחר קציר התבואה והשדה היה מכוסה שלף. נעליים כבר לא היו לי והתחלתי לרוץ יחפה על השלף. שמעתי אחרי יריות והמשכתי לרוץ, נפלתי על האדמה והאוקראינים חשבו שפגעו בי והמשיכו בדרכם.
רגלי היו זבות דם, כך הלכתי מכפר לכפר עד שיום אחד הגעתי לגוי שהכיר את המשפחה שלי…
עמה נפגשת עם האח אברשה
עמה מספרת על המפגש הגורלי עם אחיה , אברשה
אברשה לוקח את עמה לבונקר ביער. הוא מטפל בה במסירות כשהיא נופלת למשכב וסובלת מפצעים קשים בגוף מחוסר ויטמינים וממחלת החזרת.
אברשה היה יוצא בלילות ומביא אוכל או מגפיים שהיה מצליח להוציא מהכפריים באיומי הרובה שהיה לו. הם חיו בפחד מוות, כל רשרוש או התקרבות פרה למחבואם אילצו אותם לעזוב את המקום ולחפור בונקר חדש ביער.
במשך שנתיים חיים עמה ואחיה ביערות, ולקראת סוף המלחמה בראשית 1944, לפני שהרוסים כובשים את האזור, הם נאלצים לברוח שוב.
הם מגיעים לכפר צ'כי קטן אזור שאין בו יערות מסתכנים ,דופקים על אחת הדלתות ומבקשים לינה ללילה.
למזלם הטוב , הם הגיעו לביתו של ראש הכפר ששם אותם בגורן ואיפשר להם להישאר אצלו עד כניסת הרוסים.
עמה:
ביקשנו להישאר ללילה , אבל עבר לילה ועוד לילה והבת מניצ'קה היתה באה כל יום עם סל נצרים ובו אוכל ומצרכים אחרים…
אשתו של האיכר הרשתה לנו להיכנס לבית בלילה ולהתרחץ וגם נתנה לנו בגדים.
נשארנו שם כמעט חצי שנה וכשסוף המלחמה קרב הוא אמר:" תשימו את האוזן על האדמה ותוכלו לשמוע את יריות התותחים".
רק אחרי שווידא שאכן הרוסים שחררו את האזור, אמר לנו שאפשר לצאת.
דוד בלוצק
במקביל למסע ההישרדות של עמה, דוד נמצא בלוצק, הוא נכנס ויוצא מהגטו כדי להביא אוכל וכדי לקשור קשרים עם הגויים בסביבה.
בלילה של ה-11 בדצמבר 1942 בדרכו חזרה לגטו הוא רואה שהגטו מוקף בחיילים גרמנים.
דוד:
"הקיץ הקץ על השארית האחרונה של היהודים בלוצק" חלפה מחשבה במוחי. במהירות אפשרית עברתי את הכביש כדי להתרחק מהסכנה.
לאן אלך? אל הפולני אצלו ביקרתי יום קודם לא יכולתי לחזור כי הוא אמר לי במפורש שהוא מוכן להחזיק יהודים רק תמורת תשלום.
החלטתי ללכת אל משפחת ברון הפולנית שגרה בפרברי לוצק.
היכרתי את ביתם אירנה (רנייה ) והתיידדתי איתם במשך השנה האחרונה, אבל הם אף פעם לא הבטיחו לעזור לי לעת צרה.
הגעתי לפנות ערב לביתם וביקשתי שיתנו לי ללון ללילה אחד.
המתח בבית משפחת ברון היה גדול בגלל ה"אורח המסוכן" שעלול היה להמיט שואה על כל המשפחה.
החורף הרוסי הקשה עמד בפתח ולא היה לו סיכוי להישרד בחוץ, אך התחייבותו למשפחת ברון שלא יסכן אותם- הדירה שינה מעיניו.
דוד:
האיר הבוקר ואיתו החרדה הגדולה: לאן אלך?
החלטתי לעשות משהו. נכנסתי למטבח , הבערתי אש בתנור והתחלתי לקלוף תפוחי אדמה לארוחת הבוקר.
מארחי הופתעו לראותני עוסק במלאכה זו וגם שמחו שנעשו כמה עבודות בבית לפני שקמו.
"לא נורא" אמר מר ברון " הנה עבר הלילה ושום גרמני לא בא.
נקווה שגם לא יבואו, האם באמת הם מסוגלים לשמור על כל בית?"
הרגשתי שהמתיחות פגה במידת מה.
משפחת ברון, למרות הסכנה והמתח, איננה דוחקת בדוד והוא נשאר לילה נוסף וממשיך בעבודות הבית, בזמן שאבי המשפחה והבנות יצאו לעבודה ובבית נשארה רק אימם החולנית.
דוד מבקש ממארחיו להישאר עד האביב ולסייע בעבודות הבית.
זיגמונד ברון, אדם אופטימי ובעל חכמת חיים, אוהב אדם וטבע ושונא את הכמורה, עודד את דוד שגם גרמניה תחלוף מהעולם ותישאר רק כחלום בלהות ונורא.
משפחת ברון: זיגמונד ברון (קצין פולני במלחמת העולם הראשונה, וונדה ברון, ובנותיהם: אלינה הנקו (ברון) ואירנה גומולקה (ברון)
עם בוא האביב היה מסוכן להמשיך להסתתר בביתה של משפחת ברון, רבו המקרים של תפיסת יהודים בעיר ולא ניתן היה להמשיך ולסגור את התריסים. הסכנות בחוץ התרבו, בסביבת לוצק התארגנו קבוצות של לאומנים אוקראינים (הבנדרובצ'ים) ששלטו באזור והתנכלו ליהודים.
דוד
הבנתי שעלי למצוא אנשים שמעצם טבעם הם אוהבי אדם. אבל איה הם? מי הם?
נזכרתי בטיולים שערכתי עם סבי בכפרים לרגל עסקיו. זכרתי ביקור אצל איכר שלפי סבתי היה צדיק. הוא השתייך לכת הבפטיסטים . היו להם טקסים ותפילות על נהר סטיר והם היו ידועים כאוהבי יהודים.
זכרתי את דברי סבי, נחום:" אם תהיה בצרה יום אחד, הם יעזרו לך"
בדרכו לכפר הבפטיסטים עובר דוד דרך רחובות העיר לאור היום, כיוון שמשעות הערב הוטל עוצר.
באחת השכונות זיהתה אותו אישה אוקראינית וצעקה בקול : "יהודי!"
עשרות אנשים יצאו מבתיהם לראות את המפלצת הנוראה שלא נראתה כבר מזמן בלוצק – יהודי.
דוד רץ בכל כוחותיו עד שהתרחק מהעיר. הוא מגיע לביתו של מכר פולני שמסתירו באסם שלו , ומתרגש לגלות שם שני יהודים מעירו, שהאיכר הפולני נתן להם מחסה.
השניים הכירו את האזור וכיוונו אותו לביתם של הבפטיסטים.
"בבית זה גר אחד מהם, אבל היזהר בדיוק לידו גר אחיו, אשר ללא רתיעה , יהרוג אותך בגרזן. נסה את מזלך"
לפנות ערב יצאתי מן האסם לכיוון הבית שגגו היה מכוסה בקש. צעדתי בשביל בין שני השדות ולבי מלא חרדה.
לפתע הופיעה לקראתי דמות של איכר אוקראיני שהלך בשלווה בשדות. חושי ונסיוני אמרו לי שאין לחשוש מפניו. הוא התקרב אלי ומיד הבין מי עומד לפניו.
הוא הרגיע אותי ובעיניים דומעות הזמין אותי ליתו. "אורח חשוב הביא אלוהים לביתנו" אמר לאשתו "הבה נודה לו על כך".
דוד עוזב את בית מציליו מתוך חשש ששכניו יסגירו אותו ומארחו שולח אותו למשפחה בפטיסטית אחרת.
הוא מצייד אותו בהנחיות לדרך ובתיאור מפורט של בית המשפחה, כדי שחלילה לא יטעה ויסכן את עצמו.
דפקתי בדלת. שמעתי מבפנים תנועה מבוהלת של המשפחה: "מי זה?"
אמרתי: "בן אדם חסר בית מבקש מקלט לכמה ימים".
שמעתי קול עונה לי:" איננו פותחים את הדלת בלילה".
עניתי: "איזה זמנים הגיעו שבן ישראל מבקש מקלט ואיננו נענה?
שמעתי ויכוח בפנים. האשה הפצירה בבעלה לא לפתוח.
ובלבי חשבתי כי באמת עומדים אנשים אלה במבחן קשה שכן היו אז 1943 לילות של רציחות ודליקות ע"י האוקראינים.
בעל הבית פנה לאשתו :" הרי הוא יהודי, איך נוכל שלא לקבלו".
נפתחה הדלת ומשפחת יציוק קיבלו אותי לביתם.
באחד הימים כשישבתי באסם הצטרף אלי בעל הבית והתישב לידי:" אני רואה שאתה עצוב ומיואש" אמר " אשיר לך שיר שיעודד את רוחך". האיכר פתח את פיו והחל לשיר בעברית את פרק קכו' בתהילים "שיר המעלות"
במשך שנתיים ממשיך דוד לברוח ממקום מחסה אחד למשנהו, הוא מפתח אסטרטגיות הישרדות ובכל פעם מצליח למלט את נפשו. בכל פעם הוא פוגש אנשים מופלאים שנותנים לו מחסה ללילה או יותר. הוא אינו שוכח את מציליו, את איגנאץ, סבקו ואת ינסה ואת יסלינסקי ועוד.
בדרך הוא מאמץ נער צעיר , איגנאץ שץ , שאביו מפקיד אותו בידיו דוד לוקח עליו אחריות עד כניסתם של הרוסים.
דוד:
באחד הימים הופיעו פתאום גרמנים ואני על יד האסם…
אני רץ דרך שדה חרוש, רגלי אינן נשמעות לי…
פתאום יריות. אני שומע זמזום יריות מעל ראשי …נפלתי על השדה, עלי לחלוץ את נעלי אחרת לא אוכל לרוץ…מסביבי ניתך מטר יריות המכוון אלי אבל אני מוסיף לרוץ.
הנה חורשה צעירה. יצאתי מכלל סכנה…
נכנסתי לבית הראשון. האיכרים נבהלים ממראה פני. נותנים לי לחם ומבקשים שארחם עליהם ואעזוב את ביתם. הגרמנים קרובים. אני נכנס לבית השני, בעלת הבית רואה אותי, מצטלבת וכמעט מתעלפת. אני נאלץ לצאת…
לנתי בשדה ובבקר הגעתי לביתו של יסלינסקי.
"הינך בסכנה" הוא אמר לי והשאיר אותי במחסן האספקה ואחרי כמה שעות חזר עם אוכל בידו.
מפיו נודע לו שיחידה של בנדרובצ'ים נמצאת אסם שלו כי הריחה שיש לו יהודי בחצר.
דמם הרצחני התעורר והם נחושים למצוא את היהודי.
יסלינסקי פנה אליהם:" האם חשבתם על מה שבכוונתכם לעשות? היהודי הזה, חסר בית ומשפחה- מה הוא עשה לכם? דמו של היהודי – שהינכם רוצים עתה לרצוח – יזעק לעולמים ולא ייתן לכם מנוחה. תנו לו ללכת לדרכו…
הרוצחים נרתעו. יסלינסקי הבטיח להם שעוד באותו יום אעזוב את המקום.
כל היום הייתי במחסן ובערב יצאתי…
הפגישה בין עמה לדוד
בפברואר 1944 עם כניסתם של הרוסים לאזור יוצאים שרידי היהודים, מן היערות ומבתי המסתור ומתאספים בערים הריקות מיהודים. דוד מגיע ללוצק לבית דודו, בן ציון, שעמד נטוש, שם הוא פוגש את עמה ואת אחיה ונפשו נקשרת בנפשה.
דוד ועמה ממשיכים להסתתר מפחד שהרוסים יזכרו את דוד מפעילותו המחתרתית לפני המלחמה.
הם מגיעים לעיר דובנו ומחליטים להינשא.
ב- 24 במרץ נאספים שרידי היהודים בדובנו לחגוג את חתונתם של דוד ועמה.
אחרי המלחמה אחי הלך לחפש את הכלים, ומצא את הבור שבו היו הכלים, פתוח וריק. הוא חיפש גם את השרשרת פעמים רבות ולא מצא.
בבית שהיה שלנו גר אחרי המלחמה גוי.
אחי נתן לו כסף רב כדי שיסע מהבית. ואז הוא הרים את הרצפה ומצא את חופשת הפח ובתוכה השרשרת."
הוא הגיע לחתונה שלנו , הושיט לי את הקופסא ואמר:" הנה לך מתנה מאמא ואבא".
עולים לארץ ישראל
תם ולא נשלם. עמה ודוד נודדים בדרכים בדרך לארץ ישראל.
הם מייסדים בעיר לודז' את סניף גורדוניה לפליטי השואה ומהווים כתובת מרכזית בתנועת הבריחה.
שם נולד בנם הבכור, שלמה. אחד הילדים היהודים הראשונים שנולדו לאחר המלחמה. הם מגיעים למנוחה ולנחלה רק בהגיעם לארץ בכט' בנובמבר 1947 ומתאחדים עם אחיו יעקב ומשפחתו ועם חבריהם בקיבוץ.
מכתבים מגיא ההריגה
דוד לא ידע , שאביו עדיין חי ומסתתר ביערות לא רחוק ממנו. אביו היה בטוח שדוד לא שרד ומתוך גיא ההריגה שלח מכתבים נואשים לבנו היחיד שנשאר, ליעקב. במכתביו הוא מתאר את מצבו הנורא ואת ייאושו הרב בסתו 1944 , חודשים ספורים לפני השחרור אליו לא זכה להגיע. קטעים ממכתביו.
ילדיי היקרים יעקב וארנה,
עברו עוד ארבעה שבועות איומים. היום מלאו בדיוק שישה שבועות מאז המאורעות הנוראים בלוּצק עירנו ובסביבתה. מאז, אלפי היהודים שנמלטו נתפסו ונורו למוות. אשר לי, גורלי המר שמר עלי לעת עתה, כדי שאוכל לסבול קצת יותר זמן. לאמיתו של דבר, אמא ודָוִד הם בעלי המזל מכל המשפחה שלנו, הם כבר עברו את מה שנגזר עליהם ולבטח אינם צריכים ולא היו צריכים לסבול עינויים נפשיים כמו אלה שאני סובל משום שנשארתי בחיים. ארבעים ושנים הימים האלה היו נוראים. רק אלה החיים מפחדים מן המוות, עבור המתים זוהי גאולה. לכן, ילדיי תארו לכם את התמונה: אני יושב ביער עבות ורצה הגורל וזהו אותו יער שבו נולדה אמא. איש זקן ואפור שיער יושב על האדמה; אפשר לחשוב שאני בן שבעים; גופי פצוע ונשוך, ואיני לובש חולצה, מפני שהייתי חייב להשליך אותה. לא ידעתי (לפני כן) איזו מגיפה הן הכנים שבהן העניש משה את פרעה ככתוב בחומש: "ולא יכלו החכמים לעמוד בפני פרעה. פירוש הדבר פשוט, שהכנים אכלו אותם חיים. עכשיו אני מבין את הדבר וזה נורא.
כמה הייתי מאושר אילו היתה לי גיגית מים כדי לכבס בה וללבוש חולצה נקיה ולבנים נקיים; ואז שיבוא המוות.
זה הכל, ילדי היקרים. הכל אבוד, אבל אהיה לפחות כפרתכם, כך שאתם הניצולים, הגחלת האחרונה של משפחתנו, לא תאבדו. אני לבד עכשיו באסוני, חברי לגורל נתפס בידי המרצחים ביום השני של ראש השנה, באור היום; הוא לא היה זהיר מספיק. הם עינו אותו ואחר כך ירו בו. הם חיפשו גם אותי, הם אפילו דרכו עלי בתוך ערימת הקש שבה התחבאתי. אבל לעת עתה, הם לא הצליחו. מאז אני נודד לבדי בלילה, מכפר לכפר, מאוהל לאוהל, מיער ליער. אבל יער זה, לרוע המזל התחיל רע ואני גם עירום ויחף, רעב ועייף. אני הולך כמו סהרורי ולא רואה את הצל שלי, אני הולך – בעצמי אינני יודע לאן. האם אצליח להינצל? אינני בטוח, ייתכן מאד שלא. אבל למרות זאת אולי אפשרי הדבר.
להתראות
אביכם האומלל
הבחירה בחיים
כָּל מִקְרֵה/ וְיִסְלְבָה שִׁימְבּוֹרְסְקָה (תִּרְגּוּם: רְפִי וַיְיכֵרְט)
יָכוֹל הָיָה לִקְרוֹת,
חַיָּב הָיָה לִקְרוֹת,
קָרָה מֻקְדָּם יוֹתֵר, מְאֻחָר יוֹתֵר,
קָרוֹב יוֹתֵר, רָחוֹק יוֹתֵר,
קָרָה לֹא לָךְ.
נִצַּלְתָּ, כִּי הָיִיתָ רִאשׁוֹן.
נִצַּלְתָּ, כִּי הָיִית אַחֲרוֹן,
כִּי לְבַד, כִּי אֲנָשִׁים,
כִּי לִשְׂמֹאל, כִּי לְיָמִין,
כִּי יָרַד גֶּשֶׁם, כִּי נָפַל צֵל,
כִּי שָׂרַר מֶזֶג אֲוִיר שִׁמְשִׁי.
מַזַּל שֶׁהָיָה שָׂם יַעַר,
מַזַּל שֶׁלֹּא הָיוּ עֵצִים.
מַזַּל שֶׁמְּסִלָּה, וָו, קוֹרָה, בַּלָּם,
מִסְגֶּרֶת, סִבּוּב, מִילִימֵטֶר, שְׁנִיָּה.
מַזַּל שֶׁתַּעַר צָף עַל הַמַּיִם.
בִּגְלַל, מֵאַחַר ש, וּבְכָל זֹאת, אַף עַל פִּי
מָה הָיָה אִלּוּ יָד, רֶגֶל,
בְּפֶסַע, כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה
מִצֵּרוּף הַמִּקְרִים.