אני מאותם אילו המכונים כ"בני הדור השני". מאותם אילו שסופנים בליבם את עומק השואה, מתוך הצעקות בלילה, מתוך הסיוטים, מתוך העצב והתוגה, ומכוח הסיפורים העמומים שגילו טפח והסתירו טפחיים.
עבורנו יום השואה פותח פצע, שאולי קצת הגליד, ומחזיר את כל אותה תוגה שספגנו פנימה – אלי חוץ.
מעולם לא יכולתי לעסוק בנושא השואה. כל סרט, ספר או כתבה – הציתו אש פנימית של עצב ויגון. אולם, בשנת תשע"ד, לאחר פטירתה בשיבה טובה של אימי מרת דורה מקובר ע"ה, כשסביבה צאצאים רבים ב"ה, החלטתי שעלי להעלות אלי כתב את שבליבי. אימי קיבלה מהקב"ה שנות חיים ארוכות כמתנה על סבל ויסורים רבים שהיו מנת חלקה. על התלאות, הפיזיות והנפשיות, אותן היא חוותה – וב"ה שרדה בגאון ובגבורה!
אמא דיברה על השואה, אולם באופן סלקטיבי ומדוד. היה מתווה של סיפור, אשר כיסה והסתיר את עומק הסבל. רק לאחר פטירתה מצאנו את המחברות, אותן ראינו גם קודם, אולם לא בכזה עיון. אמא כתבה, ובשפות שונות. היא סיפרה את סיפור חייה עד תום, למען ידעו הדורות הבאים את ניצחון הרוח של עם ישראל, את ניצחון כוח החיים והאמונה.
אמא נולדה בעיירה דובנה, על גבול אוקראינה-פולין. לפי תעודת הזהות היא נולדה ב-1919, אולם בפועל היא כנראה נולדה כמה שנים קודם לכן. את ילדותה היא עברה בבית מבוסס, בו הם קיבלו מכל טוב. ההורים השקיעו בילדים, בגוף ובנפש. אמא תמיד הייתה אומרת שהחינוך וההשקעה הם שנתנו לה חוסן בשעות הסבל הקשות.
בשל היותה בעלת שיער בהיר, ועיניים כחולות, היא הייתה מתגנבת מן הגיטו אל העיירה, ומביאה אוכל. את ילדה הקטן היא מסרה לגויה, תמורת בצע כסף. לילה אחד היא לא הצליחה לחזור לגטו. ברוב תושייה היא נמלטה אל אחד מהכפרים בסביבה, בו הייתה משפחת איכרים עימם היה לה קשר תודות לבית המסחר של הוריה. ילדי המשפחה, בגילים שבין 14 ל18, החליטו לאמץ אותה ולהצילה. הם החביאו אותה בתוך קיר כפול ששכן בתוך מתבן. שנה וחצי היא הסתתרה שם. רק בלילות הייתה יוצאת מעט. כשהחלה לראות את אור השמש עורה נזל מים. בשלב זה היא גם ילדה תינוק נוסף, בתנאים סניטריים איומים וקשים שגרמו לה לזיהום מסוכן. התינוק נפטר בגיל 11 חודש עקב דלקת ריאות נוכח התנאים הקשים ששררו שם.
בשלב מסוים ההורים האיכרים עזבו את הבית, מתוך הפחד שדבר מחבואה יתגלה, והשאירו את הילדים לבדם. ואכן חייל אוקראיני עלה על כך, ורצה להסגירה לגרמנים. ילדי המשפחה ברחו איתה אל דודתם בכפר אחר. הם גנבו מהדודה את מסמכיה, והגיעו לפרטיזנים כדי שיזייפו אותם על שמה של אמא. הם קראו לה בשם מריה. כשהסתבר שהחייל האוקראיני נהרג בקטטה הם חזרו לכפר, שם אמא המשיכה להסתתר. בשלב מסוים התעורר חשד פעם בקרב הנאצים, ולאחר מכן התברר להם כי עגלה שיצאה לאזורם התהפכה בדרך…
לאחר השואה אמא נשארה עם הילדים הכפריים, שסירבו לנטוש אותה. אולם אחותה שחיה בקיבוץ עין השופט איתרה אותה וארגנה לה סרטיפיקט. ב1947 אמא עלתה ארצה. כמה שנים היא חייתה בגפה, תוך סיוטים ודיכאונות, והשקיעה עצמה בעבודה חינוכית כמורה לתפירה במחנות העולים. רק 5 שנים מאוחר יותר היא נישאה לאבי המנוח והחלה לשקם את חייה. במסירות נפש היא הצליחה להרות, ובמשך תשעה חודשים הייתה בשמירת הריון. אבי נפטר כשהייתי בן 9, מהלומה נוספת לאמא.
אולם אמא לחמה בעזות. עם כל הקשיים, החרדות והסיוטים שהיו מנת חלקה היא הקרינה אופטימיות ותקווה. היא גמלה חסדים, העניקה לדלים, והייתה אשה לבבית ותומכת בזולת. כל ימיה עסקה בחינוך ילדים, והקרינה סביבה נתינה ואהבה לכל.
בשנות ילדותי שמעתי רק על קטע ההצלה, על המחבוא בקיר, על הילדים הכפריים הנפלאים – אולם היו קטעים שלא דוברו. והיו הצעקות והסיוטים של הלילות, איתם גדלתי והתמודדתי. רק בהיותי כבן 15 מצאתי את אחד מיומניה של אמא, והסיפור המלא היכה בי בעוצמה. נדרשו ממני תעצומות נפש גדולות להתמודד בדד, כבן יחיד, עם מוראות היגון.
גם כשהשנים נקפו וחלפו – היו דברים שבשתיקה. על הילד האבוד – אמא מעולם לא סיפרה. מצאנו מספר פרטים ביומנה, קצה חוט שיאפשר אולי לנסות ולתהות על גורלו. כיצד ניתן להבין בשכל אנושי את תעצומות הנפש האדירות של אם, שעוללה נעלם וגורלו בבחינת חידה עלומה. איזה חלל זה מותיר בעמקי הנפש פנימה!
בהיותי כבן 17 זיכני השי"ת לחזור בתשובה, ואמא צעדה עימי. הדבר היווה עבורה חזרה אל מחוזות הילדות, אל בית אבא, אל מורשת האבות.
ב"ה אמא זכתה להעמיד שבט. היא זכתה לסיים את מסכת חייה כשסביבה נכדים ונכדות וגם נינים ונינות אוהבים ומסורים, שאפפוה באהבה. השתדלנו לתת לה מעט פיצוי על הסבל שהיה מנת חלקה. בערוב ימיה הקב"ה השכיח ממנה חלקים מהעבר, והיא הסתלקה לבית עולמה בגיל מופלג, מתוך תחושת אהבה.
יד ד' היא שניווטה את אמא מתוך עמק הבכא. ההשגחה העליונה הובילה אותה לחוף מבטחים, ומתוך היגון והאנחה אמא זכתה לששון ושמחה. אמא הינה דוגמא לנצח ישראל, לניצחון גבורת הנפש על צוררי ישראל.
"וּפְדוּיֵי ד' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו, נ"א)
בתפילה לבניין המקדש במהרה, ולישועה השלימה.
2024© כל הזכויות שמורות לאיגוד יוצאי ווהלין
בנייה ועיצוב האתר - מרב יונתן