קהילת דובנא

מאמר שהתפרסם בעיתון דובנאי / ארנה שפצ׳וק – מנהלת קשרי חוץ בעיריית דובנו 7/7/2009

לזכר החבר.

פטריארך.

שופרו של צבי מלר.

איך לספר על חבר לאלה  שאף פעם לא הכירו אותו? איך להסביר למה כולם קראו לו בשמו יפה למרות גילו המכובד, ובזה  לא היתה טיפה של סחבקיות. איך להעביר את הקול שלו, שכאשר היה נשמע, אז תמיד החיוך הטוב עלה על הפנים? איך  להסביר את יכולת העבודה שלו שהייתה אהבת חייו. והעיקר אהבתו לאנשים.

ב- 6ליוני 2009 הגיעה אלינו הודעה עצובה. בלילה הלך לעולמו צבי מלר בשנה ה- 94לחיו. הוא נולד ב- 1915 למשפחה  יהודית בדובנו. למרות שמ- 1934הוא גר בארץ הקודש, כל מחשבותיו היו קשורות לעיר מולדתו, היכן שעשה את צעדיו  הראשונים, והיכן שנהרגו באש מלחמת העולם השנייה קרוביו, והמקום אליו חזר לאחר הרבה שנים כדי לשרת את העיר  ואת זיכרון עמו. אז היתה פגישתנו הראשונה, כאשר אחרי שנים רבות הוא עם כאב, הגיע לעיר בפעם הראשונה. היזם של  הנסיעה הזאת היה בנו יואל. קשה להגיד מה משך אותו הנה, יכול להיות שהזיכרון הגנטי של המשפחה, הרי השם שבחר  לו אביו מורכב משני חלקים. החלק הראשון זה האותיות הראשונות בשם האם יוכבד, והחלק השני האותיות הראשונות  בשם אחותו אלקה, שתיהן נהרגו בדובנו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה על פשיסטים.

זיכרונות מהפגישה

 …בבית הזה של גרינברג גרה משפחתי. בקומה שניה היה מועדון של אנשי ההשכלה. למען האמת, עד גיל 7 אנו גרנו בבית  מול העירייה שבמחוז ווהאלין. ממול לבית צ׳צקי…תיראי, הבית מרקחת ככה נשאר כמו שהיה בימים הטובים כשהיה שייך לקוזקביץ׳, גם הכנסייה  הקתולית, שמביא המים העני בשם קוזקביץ׳ מצא דבר ערך, ונעשה עשיר תרם כסף גם לבית כנסת וגם לכנסיה הקתולית.  אז כאשר הבן הכיר את העיר הוא הבין כמה הנסיעה הזו היתה חשובה לאביו,  ובסיום הנסיעה הוא אמר; ״אבא! יומולדת  90 שלך אנחנו נחגוג בדובנו״ אבא שמח וכפי שהוא חשב אז, שמח לבדיחה טובה מהבין.

יום ולפני התבדח לא הבן אבל הבן לא התבדח ולפני יום הולדתו התשעים התקשרה יונה ביתו של צבי, יונתוֹ היקרה, ושאלה האם הוא מוכן לנסוע לאוקראינה.

כך היתה הנסיעה הבאה שלו, כשבנסיעה הזאת היו כבר שלושת ילדיו-משה, יואל ויונה. ולמרות שהם ראו את העיר  העכשווית הם ראו אותה בעיני האב ובתוכן זיכרון אחד החליף זיכרון אחר.

…פה הם גרו, לכאן היו מגיעות הנשים המכובדות והאופנתיות ביותר של העיר להזמין במתפרה של הגב׳ מלר את הבגד  החדש. והנה בעירייה ילד בן 8 בליווי בת דודתו על הפסנתר שר שיר ליום העצמאות של פולניה. או, אמא, בארבע עיניים  עם חיוך תגידי לי…ובסיום השיר הכומר הקתולי הנרגש נישק את הילד היהודי. כולם ביחד )מש׳ מלר ומש׳ סדובניק( הלכו  בפרוזדורי הגימנסיה דאז, שאביהם למד ביחד עם מוסיה  סדובניק )חברת ילדות( שגם הגיעה עם ביתה יחד עם משפחת  מלר. הם העלו זיכרונות על מורים, שובבות ילדות, איפה היתה  הכיתה שלמי ושולחן העבודה.  ועל יד הגלעד שניצב היכן שהרגו יהודים, עצב עמוק ודמעות  היו. הרי הרוצחים הפשיסטיים גנבו אצלם את הזכות  המקודשת לשמוח בתוך אהבה של סבא וסבתא. הדרך חזרה  גם לא היתה קלה, מכיוון שצבי מההתחלה לא מצא מקום  איפה לפי החוקים היהודיים הוא צריך להרכין ראש לזכר  ההרוגים. כאשר הוא הלך בשטח בית הקברות היהודי הישן  הוא מלמל מילים קדושות של תפילה. ועם כל צעד, כאשר קולו  המונוטוני של צבי ריחף מעל הקברים, היה נדמה שמתוך  האדמה עלו צעקות קורעות לב ״הצילו״. זה היה עת לא רק  לאירועים טרגיים של מלחמת העולם השניה אלא גם רקוויאם  למתים וחיים שהוא שמע כל פעם בקריאת השופר הרב קולי.

צבי אהב להיפגש עם אנשי דובנו, במיוחד עם האנשים הוותיקים שהכירו את חברי משפחת מלר. אהב להשוות את  זיכרונותיו לשלהם וקיווה למצוא אוצרות של ״השומר הצעיר״ – קופסאת פח שחברי המועדון היהודי בדובנו, זאת על פי  זכרונות של אברהם כהן, הטמינו בקופסא דגלים של הארגון, חותמת, שלושה ספרים והטמינו באחת מהחצרות ברחוב  צ׳רניצ׳ינה.

למרות גילו המופלג הוא שלט במחשב ובגיל 80 למד רוסית, תמיד היה בתוך העניינים. תקוותו הגדולה של צבי הייתה לשפץ את בית הכנסת הגדול שבתוכו הייתה מקהלה בין הגדולות בסביבה, שבתוכה  התמזל מזלו של צבי לשיר. והוא למד גם לשמוע את קריאת השופר שקולותיו מסמלות את הכתרת אלוהים כריבון העולם.

קולות השופר קוראים ליהודים לשמור את גדולת הבורא, צער על מעשים רעים בעבר ונכונות לעשות מעשים טובים לטובת  כל העם. היסודות האלה צבי הקטן למד בבית הכנסת ושמר אותם לכל החיים. תודות לצבי הספר המוזיאוני בשמורת  היסטוריקה  תרבותית של דובנו התמלא עם חומר מהמאות ה-16, ה-17, וה-18. הוא שלח חומר ותמונות של סופרים,  אנשי ציבור, ומשפחות הקשורים לדובנו. אפילו בזמן שהיה חולה מאד הוא לא עצר את פעילותו ובכספו הזמין ושלח למוזיאון את השופר המקורי. מוצג שכזה לא נמצא בכל מוזיאון והוא גאוות המוזיאון בדובנו.

הוא היה בקשר מתמיד עם תמרה בוריסונה דמיטרינקו שעבודתה הוא העריך וכיבד רבות. הוא כתב על כולם חוץ מעצמו  ומשפחתו. לפי ההחלטה של המועצה לתרבויות לאומיות של העיר, שהרבה נציגים של ארגונים ציבוריים אחרים הסכימו לה ובקשר  עם חגיגות 500 השנה לקבלת הזכות של מגדבורג על ידי העיר דובנו, הייתה הצעה לתת לצבי מלר תואר של איש כבוד  העיר דובנו. לצערנו, זה לא נעשה. בפעם האחרונה שראינו את צבי הבענו את תקוותנו שאת יומולדתו הבאה נחגוג שוב  בדובנו, על כך צבי ענה עם חיוך: ״לסלובצקי יש מילים נפלאות…שהאנשים החיים לא יאבדו תקווה…״. אני כבר לא  מקווה… לשמחתנו הגורל נתן לנו מתנה – פגישה נוספת האם האיש היוצא מן הכלל הזה. הוא כאילו חש את הסוף המתקרב ובפעם האחרונה הגיע לעיר מולדתו. זה היה ביקור פרידה שצבי הזמין את כל מי שהיה יקר לליבו. כבר אז היה קשה  לעצור את הדמעות כשהוא דיבר על הקהילה היהודית שנספתה במלחמה. הוא קרא לזכרון החיים, קרא לשלום ואחדות  לטובת העיר דובנו. במו ידיו הוא תרגם שיר של שאול טשרניחובסקי, זכרונות מהשנים הנוראיות ההן, ובמילים כבר  הרגשנו את רוח הפרידה. דקה אחת אפילו לפני פטירתו צבי לא נפל ברוחו. הוא שיתף פעולה עם ועד יוצאי דובנו, קרא מכתבים ששלוח לו וביקש  מקרובים להדפיס ולשלוח את התשובות, והם כתבו מכיוון שבעצמו הוא כבר לא היה מסוגל, וחברו הטוב והנאמן ועוזרו,  בוריס פרדקין, תרגם אותם לרוסית ושלח אותם. הוא היה בקשר עם הרבה אנשים. תמיד ביקש לבקר בדובנו ולמסור ד״ש.

הידיעה על פטירתו של האיש היקר שלנו, חבר, יועץ, מדריך, הביא צער עמוק ללב כל אחד מאתנו.

חיים של אדם על פני האדמה לא נגמרים במוות הפיזי, הם נמשכים בזכרון החיים עם כל הטוב והמכובד שנעשה על ידו.  והמעשה האחרון של צבי מלר בפעם הנוספת מוכיחה כך. צבי תרם את גופתו למדע, וכתוצאה מכך לא תהיה הלוויה  ואזכרה…ככה הוא חי לעולם ולאנשים, ככה הוא נשאר לעולמים. דרך חייו נעשתה כדוגמא לעמדה אזרחית אמיתית

ולגבורה. אנחנו מרכינים את ראשנו בפני הזכרון של הנפטר ומתאבלים ביחד עם הקרובים ומכרים ומתחלקים בכאב של  אובדן החיים. אנחנו מצרפים לזר האבלים וורדים של תודה שלנו על כך שהוא העלה את המודעות לעירנו בחו״ל והיה אחד  מהיוזמים של ביקור אנשי דובנו בעיר מולדתם, תמיד דאג לשמירת הארכיטקטורה של העיר, שמירה על המסורת של אחד

מהחלקים היקרים של אוכלוסיית עירנו והיה מלא גאווה ששורשיו מהעיר דובנו.  יהיה זכרו ברוך ושלווה לנפשו.