תוכן עניינים
תמונות משפחתיות
הספר כבר לא ילדה של אף אחד
"כבר לא ילדה של אף אחד," אומרת המספרת כהד לאחד המשפטים האחרונים של אמה. "כבר לא אמל'ה של אף אחד," אמרה האם על מיטת חוליה, וסירבה נחרצות לשתף פעולה עם הרופאים שטיפלו בה. סירבה – ונכנעה לגוף המתפורר. בעזרת רשימות מקוטעות, ששירבטה לעצמה בימי מחלת אמה ובחודשי האבל שלאחר מותה, משרטטת ציפי גון – גרוס רגעים של קרבה גדולה ושל כעס, אהבה והחמצה, וגם בודקת את עצמה באור החשוף החדש של היתמות. עכשיו חשוב לה לדעת מה קרה בבור המחבוא שבו הסתתרו הוריה שמונה – עשר חודשים בימי המלחמה. מה לחשו בחושך, איך נגעו זה בזה, האם התנשקו. שלוש שנים לאחר מות האם היא נוסעת לפגוש עוד ועוד חברי ילדות של הוריה, רק כדי שמישהו מהם ילטף את ראשה ויאמר לה, "ילדה שלי". ציפי גון – גרוס היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עורכת ומגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה. פרסמה עד כה שישה ספרי ילדים. "כבר לא ילדה של אף אחד" הוא ספרה הראשון למבוגרים. סיפור קצר פרי עטה זכה בפרס בתחרות הבינלאומית לסיפורי נשים מאזור הים התיכון. היא נשואה ואם לארבעה.
פרקים מהספר כבר לא ילדה
כבר לא ילדה של אף אחד
כמעט שלוש שנים עברו ואני מעדכנת את רשימת הטלפונים שלי. מעתיקה מספרי טלפון של ידידויות שנוצרו השנה, משמיטה קשרים שדהו, מוסיפה כתובות וירטואליות שאורכן ממלא את השורה. עד לפני שלוש שנים הייתה האות ג' האות הכי עמוסה בספר הטלפונים שלי. כל כך דחוסה עד שרשימותיה גלשו לתוך 'ב' מצד אחד ול'ד' מצד שני. גון שושנה – רופא קופת חולים; גון שושנה – שח"ל, סוג דם, אלרגיה לאספירין; גון שושנה – תעודת זהות; גון שושנה – גב' רוזנברג, השכנה מקומה ראשונה. כתב יד מסודר, מדויק, רשימות שעוברות משנה לשנה. מספרי החירום מודגשים במרקר צהוב כדי שיאותרו במהירות. מעכשיו – ה'א' עמוסה.
Young Couple
Nobody’s Child Tsippy Gon-Gross Young Couple “Close your eyes,” says the facilitator of the workshop for therapists. “Relax your body, let yourself focus on the most important part of it.” I lie on the mattress, change my position again and again. I recall that it was just like this, in exactly this fetal position that my mother wanted to pass the long days in the nursing home. I wander along the parts of my body from the inside, avoiding my head, touching my veins, my arteries, scanning the chambers of my heart. Drawn like a magnet to
INTRODUZIONE
INTRODUZIONE Sono trascorsi quasi tre anni e io aggiorno la mia agenda telefonica. Copio i recapiti delle amicizie create quest’anno e tralascio i legami allentati; aggiungo indirizzi virtuali che occupano righe intere. Fino a tre anni fa era la ghimel ad abbondare nella mia rubrica, al punto che l’elenco straripava nella bet da un lato e nella dalet dall’altro. Gon Shoshanna – medico di base; Gon Shoshanna – pronto intervento, gruppo sanguigno, allergia all’aspirina; Gon Shoshanna – carta d’identità; Gon Shoshanna – Sig.ra Rosenberg, vicina del primo piano. Grafia ordinata, precisa, dati che si trasferiscono di anno in
UNA GIOVANE COPPIA
UNA GIOVANE COPPIA “Chiudete gli occhi” – chiede la conduttrice dello stage di terapeuti. “Rilassate il corpo, concentratevi sulla vostra parte più importante.” Sono distesa sul materasso, mi giro e mi rigiro. Mi accorgo che proprio così, in questa posizione fetale, mamma ha voluto trascorrere le lunghe giornate alla clinica Beit Rivqa. Percorro la superficie interna del mio corpo. Fuggo dalla testa, sfioro le vene, le arterie, perlustro le cavità del cuore, attratta come una calamita verso il bassoventre. Rehem, utero, non c’è scampo. Rehem è l’epicentro del mio corpo. Rehem come baricentro, rehem come punto di stabilità, rehem
CIBO
CIBO Torta al cioccolato, insalata di uova con erba cipollina, polpettine e borsht freddo, la minestra di barbabietole che lei preparava per papà, versando lentamente il rosso intenso dentro un bicchiere alto. Ricordo il grano saraceno, di cui odiavo odore e aspetto, e d’inverno la zuppa di piselli accompagnata da pane nero casereccio, sfregato con l’aglio e intinto nel liquido verdastro e denso. La “tortiera magica”, in cui cuoceva soffici e candidi ciambelloni, oggi occupa quasi metà della mia madia. Teglie di pyrex, che lei, da quando papà è mancato, ha messo via tra coperte e cuscini; dopo la