משפחת בינשטוק - קהילת דובנא

פנחס בינשטוק

המחברת של פנחס מתורגם לעברית

בינשטוק פנחס

ירושלים, 20.10.1959

על המאבק וההתנגדות של יהודי דובנה

לאחר כל ה'אקציות' שהיו בגטו דובנה, יצאו צעירי דובנה בדרכים שונות אל היער, למרות האווירה המורעלת ששררה בקרב האוכלוסייה הפולנית – אוקראינית. המטרה היתה: לא לצעוד אל המוות בשוויון נפש, להתנגד, ואם נופלים, שיהיה מתוך מאבק. לכך השתמשנו בפתגם הרוסי ("יעסלי אומיריעט טאק ס מוזיקוי"¹).

כעת, החברים שאזכיר שנפלו במאבק, דעו שאנו במו ידינו קברנו אותם, ועל קבריהם ביערות רשמנו ברוסית ("בראטסקאיא מוגילא"²). כשהיינו חולפים ליד קברים כאלו, היינו נעמדים וחולקים להם כבוד, וממשיכים הלאה בדרכנו.

לא כל כך בקלות נהיינו פרטיזנים. זהו סיפור שלם של גבורה וסבל, עברנו 'שבעה מדורי גיהנום', ואולי יותר מכך.

היה זה בערב שמחת תורה, בתחילת אוקטובר 1942. כרגיל באותם ימים שחורים עבורנו, הרוצחים הגרמנים והאוקראינים הכינו את החג שנקרא "יודן ריין". הבנו כבר זמן רב לפני כן מה מצפה לנו. הבנו גם שניסים לא יקרו, והתחלנו להתארגן. זה היה מוכרח להיות בסודי סודות. לו היה נודע שקבוצת בחורים יהודיים מתארגנת, אז לא רק אנו היינו משלמים בחיינו, אלא היו רוצחים יהודים רבים מההמון בגטו דובנה, כפעולת נקם. לא פעם אחת צעירים יהודיים נמנעו מלהתנגד, משום שהם לא רצו לגרום לפעולות נקם כאלו, הם קיבלו את המוות בגאווה ובחיוך. אחד שאותו עינו כל כך, ואחר כך רצחו, היה דוד הסבל. כשהובילו אותו מהז'נדרמריה אל בית הסוהר, הוא היה מוכה ושותת דם, בכוחותיו האחרונים הוא צעק: רוצחים, פושעים, שום דבר לא יעזור לכם, אתם תנוצחו במלחמה, וינקמו בכם. הוא השליך עליהם אבנים, ובשיניו נשך אותם, עד שהם נאלצו לירות בו בדרך. בכך תמו יסוריו.

¹ התרגום בערך: אם אמות, שיהיה עם מוזיקה.
² קבר אחים.

הקשר עם היער והשגת נשק

בקיץ 1942, חדשים אחדים לפני האקציה האחרונה של ה'יודן ריין', יצרנו קשר עם פולנים ליברליים בכפר מסויים, שם קבענו את ה"בסיס" שלנו, היו שולחים נשק, ושם היינו צריכים להיפגש, כשיגיע הרגע הראוי.

את הנשק השגנו בתנאים הבאים: חברים אחדים עבדו בז'נדרמריה הגרמנית כפועלים שחורים, משה גרויסבלט ועוד אחרים, הם הובילו עץ ופחם לבתי המגורים של קצינים גרמניים. את העגלות עם העצים הם סחבו בעצמם, במקום סוסים. בין העצים היו מכניסים נשק עם קצת כדורים. מספר פעמים הצליחה ככה ההברחה, אבל זה היה סיכון רב מידי. המקור השני היה מאורגן בצורה יותר טובה, במחנות הצבא בדובנה שהיו בסורמיטש, היו בתי מלאכה למכוניות, תחת השם H.K.P. עמדה 632. בראש בתי המלאכה עמד אובר – לויטננט גרמני בשם לַמְהַייעֶר. בבתי המלאכה העסיקו בעלי מקצוע רבים, עבדנו שם: מכונאים, פחחים, מסגרים, נגרים, נפחים, זגגים, ועוד. האובר – לויטננט היה גרמני מבוגר, שנשא את עיטור הצלב ממלחמת העולם הראשונה ב-1914. באופן יחסי הוא היה אדם ליברלי. רכשנו את לבו של לומהייער בכמה מתנות יפות ויקרות, אותם הוא שלח למשפחתו לגרמניה.

עבדנו, וקיבלנו רשות לנסות את המכוניות המתוקנות במרחק של עד 10 קילומטר, באזור הדרך שבין דובנה לקרמיניץ. עבורנו זה היה מספיק, בכל ניסיון של מכוניות הברחנו נשק עם כדורים מחוץ לעיר, ומשם היו שולחים את זה ליער. נשק לא חסר במחנות הצבא, משום שהגרמנים לא השתמשו בנשק הרוסי שהם לכדו. השאלה העיקרית היתה איך מגניבים כמה שיותר, מבלי להתחשב בסכנה באם יגלו אותנו.

אנו עוזבים את דובנה, ומתחילים חיי היער

מספר שבועות לפני האקציה האחרונה של ה"יודן ריין", התחלנו לעבור אל היער בקבוצות קטנות, עד שנוצרה הקבוצה שהיתה אמורה להכין ולארגן עבורנו את פלוגת הפרטיזנים. הקבוצה כללה את החברים הבאים:

מאיר וינר

יעקב וינר

יצחק וינר (מהראטקעס³)

מניה וינר (כעת בישראל)

יוסף וינר " " "

ישראל כגן

יצחק כגן (היה ילד, חבר, כעת בקיבוץ דן)

גנינברג אליעזר

סגל חיים

בלפר ראובן (כעת בישראל)

בלפר ירחמיאל (כעת באמריקה)

גולדה כגן

מוניה שקולניק (בישראל)

יוסף גילרנט

סימה גילרנט (בישראל)

משה גרויסבלט (באמריקה)

בוקי נודלר (באמריקה)

לייזר טסלר

אברשה גרינצווייג (בישראל)

שלומקה ואייזיק מהראטקעס, אחיו של מניה וינר.

ואחרים שאינני זוכר את שמותם. הקבוצה שכנה ביערות לובומירק, בין דלוגיה פוליה לטחנת הקמח בזלוז'ה.

³ אולי הכוונה לשכונה מסויימת.

בעבודה במחנות הצבא חסרו מידי יום כמה חברים, וזה הורגש מאד. כנראה שהגרמנים הבינו שבורחים כדי להימלט, משום שהם סיפרו לנו שחופרים בורות בשדה התעופה ליד דובנה. למרבה הצער, התגשמה ההלצה שהגרמנים היו רגילים לומר (מי שעובד טוב, נורה האחרון). לי עם הקבוצה שלי יצא לעזוב את הגטו ברגעים האחרונים.

היה זה בערב שמחת תורה 1942, בגטו היה כבר ברור שהסוף הנורא מגיע. אמרתי לאבי שהיום בלילה אני עוזב את הגטו. אבי, מוטל בינשטוק, נפרד ממני בצורה הבאה: הוא העמיד על השולחן בקבוק יי"ש, אותו הוא הסתיר כל הזמן, ותמיד אמר שאת היי"ש הזה ישתו לרגל השחרור. עשינו קידוש עם דם ודמעות בעיניים. ביקשתי מאבי שילך יחד איתי אל היער, התשובה היתה: אין לי לאן ללכת, אני הולך עם העם. כנראה שזה היה מהשמים. לי הוא אמר: הישאר איתי. אבל איך יכולתי להישאר, כשהייתי בסך הכל בן 18. עמדנו שנינו, ולא היינו מסוגלים להמשיך את שיחתנו. כמו שני ילדים קטנים, מררנו בבכי והתחבקנו בפעם האחרונה. אמרתי לאבי, שאינני רוצה ללכת בשוויון נפש אל הבורות, אני מעדיף להיהרג תוך כדי מלחמה. הוא יצא מהבית, ומהמחבוא הביא לי את הנשק שלי עם הכדורים, הוא הניח את ידיו על ראשי, וברך אותי בדיוק כפי שהוא היה רגיל לעשות בכל ערב יום כיפור. גם אני נפרדתי מאחותי הקטנה פרל'ה, שהיתה בסך הכל בת 11. מילותיו האחרונות של אבא היו: אמא בתיה נפטרה מרוב צער, כשרצחו את אחותך שרה עם 80 הקדושים. הוא נשא את ידיו לשמים, ואמר: שלכל הפחות ישאר זכר למשפחתנו. כך עזבתי את היקרים לי מכל, ויותר לא ראיתי אותם עוד. הרגע הטראגי עומד לי תמיד מול עיניי, ולעולם כבר לא אשכח את התמונה הזאת.

נפגשתי עם הקבוצה שלי במקום שסודר, לא רחוק מהגשר הראשון שעל הנהר (איקווה). חברי הקבוצה היו כדלהלן:

מאיר קלפאטש

שייקה לשצ'ובר

ברוך בינשטוק (בישראל)

זלמן ריקליס

חיים וולף ריקליס

שייקע בלפר

אפרים פלקוביץ'

יענקל דיאמנט

וולוול פולישוק

פפה טסלר

ברוך קליינר

קופל קליינר

אלי קליינר

שלמה מייזלר

זלמן (הקצב הפולני)

נוסיע שניידר

ואחרים שאינני זוכר את שמותם.

הצלחתנו להתגנב החוצה מהגטו בשלום, עברנו את שלושת הגשרים של הנהר. הלכנו דרך השדות עד לעיר החדשה (נובה מיאסטה), שם הסתדרנו בשורות בשלשות. השעה היתה בערך 11 בלילה. מאיר קלפאטש היה שוטר יהודי, הוא דאג למסמכים מזוייפים, שאנו, כל חברי הקבוצה, פועלים שהולכים אל מסילת הרכבת להעמיס קרונות בתבואה. הדרך עברה בשלום, ודרך הכפר סטרוקלוב עלינו על כביש דובנה – קרמניץ. לאחר 12 קילומטר ירדנו מהדרך, ודרך השדות, לאחר צעידה מהירה של 5 קילומטר, הגענו ליערות חיצ'בקה. כבר היה אור, ומרחוק שמענו יריות. כפי שהתברר מאוחר יותר, אנשי הס.ס., הז'נדרמים, והמשטרה האוקראינית, כתרו את הגטו, והתחילו את הרציחות ההמוניות, "יודן ריין". נכנסו מספר קילומטרים לעומק היער, שבורים פיזית ונפשית, התיישבנו בשקט, כשאנו יודעים שאת כל יהודי דובנה מוליכים בצעדה האחרונה אל הבורות.

מאיר קלפאטש היה במלחמת העולם הראשונה ב-1914 פרטיזן, ולנו הרי לא היה שום ניסיון, אז קיבלנו ממנו הוראות איך להתנהג ביער, כל מילה של מאיר היתה קדושה, וכך עבר היום הראשון ביער. כשהחשיך, החלטנו לשלוח כמה חברים כדי ליצור קשר עם הקבוצה הראשונה. אף אחד לא ישן בלילה הזה. השכם בבוקר הגיעו החבר'ה עם חדשות, שהקבוצה הראשונה שנמצאת כבר זמן ארוך יותר ביערות, ויש להם כבר יותר ניסיון, עזבו את המקום המוסכם. זה שבר אותנו מאד, כי שם היה רוב הנשק. אבל מה יכולנו לעשות, ובפני מי יכולנו להתלונן?…………

חלף היום השני, האוכל שלקחנו איתנו מ"הבית הישן" נגמר, להישאר במקום זהו סיכון, כי זה לא רחוק מהעיר. החלטנו להתחיל ללכת עמוק יותר לתוך היערות. לאחר מספר שעות, מאוחר בלילה, נתקלנו ביער שאינני זוכר את שמו. זה היה המפגש הראשון שלנו עם האוכלוסיה באזור היער. דרשנו לחם, תפוחי אדמה, בצל, ומוצרי מזון אחרים. כשהאיכרים ראו שיש לנו נשק, והבינו גם שאין לנו מה להפסיד, ואם הם יתנגדו, אנו נקח הכל בכח, הם רעדו כמו דג במים. אני הסתכלתי איך האוקראינים נותנים מתוך פחד כל מה שדרשנו, רק שלא נהרוג אותם, ונשאיר אותם עם משפחותיהם בבתיהם החמים.

זו היתה הפעולה הראשונה שלנו, ואנו למדנו ממנה רבות. היא הוכיחה לנו שנשק ואומץ יתנו לנו בטחון להמשיך את "חיינו החדשים". עזבנו את הכפר עם מאגר של מוצרי מזון, הגענו לנהר עם מים צלולים, שתינו כהוגן, התרחצנו, כל החבר'ה התרעננו, והמשכנו לצעוד. התיישבנו ביער, הדלקנו אש, צלינו תפוחי אדמה. הכנו תכניות לחפש ולמצוא את הקבוצה הראשונה. למרבה הצער לא מצאנו אותם. כך חלפו יום אחר יום, רכשנו יותר ניסיון בחיי היער, החלפנו את היום בלילה ואת הלילה ביום, היער ואפילת הלילה הפכו להיות ידידינו הטובים ביותר, רק בהם היה לנו את מלוא האמון. ביום נחנו, מעט ישנו, ונזהרנו שלא יגלו אותנו. עשינו הכל כדי למצוא את הקבוצה הראשונה, משום ששם היו מאיר ויצחק וינר, שלומקה מהראטקעס ואחרים, שהכירו היטב את היערות הענקיים והכפרים שבכל האזור. לבסוף איבדנו את התקווה למצוא אותם.

ואולי הם לא רצו להיפגש איתנו?…

אנו מוכרחים לקחת בחשבון שהטרגדיה של חיינו עד שהלכנו ליערות, היתה נוראה, הגרמנים עם התרבות המפותחת והנאורה שלהם, שברו אותנו באמצעים שונים הן נפשית והן חברתית. הדחף להינצל, עורר אצל כל יחיד ויחיד את הרמה הגבוהה ביותר של אגואיסטיות, ואף אחד לא רצה לדאוג לשני. אי אפשר להאשים את האנשים, הזמנים והסבל גרמו להם לכך. ארך מספר חדשים עד ששוב קיבלנו ביער את האמון זה בזה, וגם את האחריות האחד כלפי השני.⁴

⁴ עד כאן תורגם מתוך העמודים המוקלדים. ההמשך מכתב היד (סוף עמ' 9).

בבוקר אחד אנו שומעים איכר נוסע עם הסוס והעגלה שלו, ועד מהרה החלטנו לעצור אותו, ולשאול אותו היכן אנו נמצאים, ומי הוא, ומה נשמע בסביבה. יצאה משלחת עם נשק, וניהלה איתו שיחה. הוא היה איכר ממיידנסקה הוטה, כפר פולני, והוא נסע לעיר, לקנות מלח. הוא זיהה אותנו כיהודים, והוא סיפר שהרגו את כל יהודי דובנה. הוא ויתר על הנסיעה לעיר, והציע לנו שנתיישב ביער, לא רחוק מכפרו, ונחשוב מה לעשות. הכפר הוא בעומק של 30 קילומטר בתוך יערות דובנה. הוא נסע על כביש העפר, ואנו הלכנו בעקבותיו בצידי היער, שמו היה אנטון בורינסקי, על פני הרים ובקעות, במשך כמה שעות, עד שהגענו למקום שנקרא (… ….⁵). היו אלה שלושה בורות גדולים, שלפי מה שסיפרו באזור, שימשו כבית חולים שדה במלחמת העולם הראשונה. הם שכנו בין שני כפרים, מיידנסקה הוטה ובלרניה. כבר היה לילה, וזה היה עמוק בתוך הסתיו, והקור החל מיום ליום לתת את אותותיו. הדלקנו אש, ואנטון שלנו עזב אותנו, ואמר שהוא יבוא בשעה מאוחרת בלילה. סיכמנו על אות מוסכם של שריקה (סיסמה), וחיכינו. ואכן, באמצע הלילה נשמעו ביער השקט הסימנים המוסכמים, ואנטון הגיע עם חמיו, אובורסקי יוזף. והוא לא הגיע בידיים ריקות, אלא כל אחד מהם נשא שני דליים עם אוכל מבושל חם, מרק, תפוחי אדמה ופארע מיט מאן, באשיט⁶ קצת חלב, כמה לחמניות, וקצת תפוחי אדמה שיהיו במלאי. זה היה עבורנו כמו חלום, לא האמנו למראה עינינו, שישנם עדיין אנשים בעולם המבינים שיש לנו זכות לחיות, וגם לאכול.

⁵ בפולנית.
⁶ לא ברור מה הכוונה.

כך זה נמשך במשך שבועות אחדים, רצינו לתת להם קצת כסף, או כמה חתיכות זהב. אבל הם השליכו את זה בהחלטיות ובכעס, ואמרו שהם אינם עושים זאת בשביל כסף, השם ישלם להם, משום שהם אנשים מאמינים. לילה אחד הם הביאו את נשותיהם, וכמה גברים ממשפחתם, שיראו כיצד אנו מתרגלים לחיי היער. הם היו נותנים לנו שיעורים כיצד צריכים להתנהג ביערות, וכיצד לטשטש את העקבות. בדרכי העפר, כשצריכים לחצות אותם, מוכרחים ללכת אחורה, בכדי שלא יזהו את הכיוון של ה"טיול" שלנו. התחלנו להגיע בעצמנו לכפר ולקחת את המצרכים, וכך פטרנו אותם מללכת אלינו ביער. יצרנו קשר עם עוד כפר פולני, קומיינה גורה, גם איכרים ליברליים. תושבי הכפר עסקו בייצור גלגלים לעגלות, "יצרני פלדה". בתקופה הראשונה היינו קונים שם מוצרים, כדי … ב"מיידנסקה הוטה". היינו 19 איש, מתוכם 17 מדובנה.

בלילה אפל אחד הגיעו אלינו יוזף אובורסקי עם אנטון, והביאו חדשות לא טובות: שבכפר בליארניה מתגוררים משפחה בשם איגנטוביץ', והם פולקס-דויטש⁷, הם יודעים שישנם יהודים בבורות של בית החולים, ומוכרחים להביא משטרה אוקראינית, ולגמור איתם.

⁷ אזרחיים פולניים ממוצא גרמני. בעלי לאום גרמני.

חשבנו שכבר נמאסנו עליהם, הם רוצים שנעזוב את המקום, והם יתפטרו מאיתנו. התחלנו להתייעץ מה לעשות.

ואז החלטנו, שבמרחק קילומטר אחד מהמקום נחפור בונקר גדול. החלטנו, והתחלנו בעבודה. חפרנו, והנחנו מסביב ענפים קלועים, כדי שהחול לא יתפזר. כיסינו את הגג בגובה שווה לקרקע בגזעים עבים, הנחנו פעמיים, פעם אחת לרוחב, ופעם אחת לאורך, וכיסינו בעפר. הסווינו בעלים ומחטים מעצי האורן, עד שלא ניתן היה להבחין שבנו כאן במקום בונקר עם שתי כניסות. עוד יום אחד, ומסיימים את העבודה, ונהיה יחד… אבל הגורל עשה את שלו, ביום האחרון הלכנו כולנו לעבודה, רק שני חברים שלא הרגישו טוב, נותרו לשמור על החפצים, ולא רצו ללכת יחד איתנו. בערך בשעה 10 לפני הצהריים שמענו יריות סביבנו, ובמיוחד מכיוון שני החברים. התחיל קרב הדמים הראשון. היריות נמשכו במשך מספר שעות, ואנו נאלצנו לסגת, משום שהכוח שלהם היה הרבה הרבה יותר מאיתנו. אבל כל 17 החברים יצאו בשלום, רק השניים שהיו עם החפצים, ולא הרגישו טוב ביום הזה, נורו בקרב, כיתרו אותם, והם נלחמו עד הכדור האחרון, ואחר כך נפלו. באותו לילה חזרנו למקום, וקברנו את שני החברים, זלמן ריקלס ושייקה בלפר ז"ל.

כעת התקרב כבר החורף, באותו מקום כבר לא יכולנו כעת להישאר. קיימנו התייעצות מהירה, והחלטנו שמוכרחים להתחלק לשתי קבוצות, בכדי שנהיה יותר ניידים, ונעבור את החורף. אבל למרבה הצער זו לא היתה חלוקה צודקת. החלוקה היתה כזאת: אותי ובן דודי בוקה בינשטוק, אפרים פלקוביץ, נוסיע החייט ויענקל פיאמנט, עשו לקבוצה אחת, ואת 12 האחרים עם קלפאטש, לקבוצה שניה. ומדוע חלוקה כזאת, משום שלחמשתנו לא היה שום כסף, ולא זהב…

אני לא נפלתי ברוחי מהתכנית הזאת, כי מי ידע איזה בוקר יכול להיות מחר לכל אחד, ומה מצפה לנו בכל דקה. לפני שנפרדנו, פניתי לקלפאטש, ואמרתי שאין לי שום דבר נגד החלוקה, רק דבר אחד אני דורש מהם: קצת כסף עבור כמה הראשונים⁸, לחם, ונשק להתגונן. הוא הבין את זה, ונשק לי בראשי, ואמר: פנחס, אתה צודק, אתה מקבל את זה, ואני רוצה לומר לך כמה מילים לפני הפרידה, וזכור אותם.

נכון שיש לנו כסף ונשק, אבל זה עדיין לא אומר מי יכול לשרוד את המלחמה, יתכן מאד שאתה, בינשטוק הצעיר, תשרוד, ותצטרך לספר עלינו. אינני יודע מדוע הוא אמר את זה לי ולא לאחרים. ולאחר השיחה הזאת, נפרדנו.

רק לאחר תקופה הבנתי מדוע היתה החלוקה הזאת בינינו, אותם 12 חברים עדיין האמינו שהם יוכלו לשרוד את החורף עם כסף. למרבה הצער, איננו יודעים עד היום, דבר אחד ידוע אודות השנים עשר האלו, הם נדדו מספר שבועות, ושוב התחלקו לשתי קבוצות. והחלוקה שוב היתה כמו לפני כן, אלו שיש להם כסף וזהב, ואלו שהיה להם פחות. הקבוצה העניה היו אלו: וולוול פולישוק, משה גרויסבלט, פפי טסלר, חיים וולף ריקליס, ויהודי מקייב.

אני עם הקבוצה שלי התיישבנו, כרגיל, ליד נהר, במרחק 5 קילומטר מקמיינה גורה, והחורף אילץ אותנו לשבת ליד אש שבערה תמיד. אבל זו היתה סכנה, משום שבלילה רואים את האש למרחק רב. אחר כך בנינו בונקר קטן, שם היינו יכולים להידחס בקושי בלילה. לכפר היינו הולכים רק שני חברים, עם הרובה היחיד, להביא מוצרים וחדשות מה'עולם'. פעם אחת סיפרו לנו בכפר, שבמרחק 3 קילומטר משם ישנה משרפת סיד, ושם שוכבים שני יהודים פצועים, ואם יוודע על כך לאוקראינים, הם ירצחו את היהודים. פולני צעיר (… …⁹) אמר: אתם מוכרחים ללכת לקחת את שני הפצועים, אנו איננו יכולים לקחת אותם לכפר, כי זה יכול להמיט אסון על כל הכפר. הלכתי מהר עם חברי נוסיע אל הבונקר שלנו, וסיפרתי לחבר'ה שבכפר רוצים מאתנו שנקח את הפצועים. חלק התנגדו, ואמרו שאסור לנו להביא אותם לבונקר, כי זה יהיה הסוף עבורנו. אני נדהמתי מכך, ולמרות שהייתי הצעיר, תמיד התחשבו בדעתי, משום שהייתי הראשון שהייתי הולך לילות שלמים לכפרים, ומחליט לעזוב מקום, ועוד הרבה עניינים גורליים אחרים. סיפרתי להם סיפור מצוץ מן האצבע, שבכפר אמרו בפירוש שאם לא תקחו את שני הפצועים, אין לכם מה לבוא יותר לכפר, ואנו לא נסייע לכם בכלום. ואז החברים שינו את דעתם, והסכימו להוציא לפועל את ההעברה. מיד הלכנו 4 חברים עם הנשק לכפר, ויצרנו קשר עם מרצל וורשצ'ינסקי, והלכנו אל משרפת הסיד. מצאנו שם את חיים וולף ריקליס ירוי ברגלו הימנית, והיא היתה נפוחה מאד, ומשה פבל ירוי בצווארו. הכנו אלונקה משני מוטות ושק אחד, העלינו את חיים וולף, ונשאנו על כתפינו, וצעדנו אל הבונקר שלנו. זה ארך לילה שלם, זה היה קשה באופן יוצא מן הכלל, והיינו צריכים להיזהר מאד, משום שכל תנודה גרמה לו כאבים עזים, והוא צעק מייסורים. לצעוק ביער אסור, כי זה עלול לחשוף אותנו. ואט אט, דרך שלג ודרכים חלקלקות, הגענו לבונקר.

⁸ אולי חסר: כמה הימים הראשונים.
⁹ שם בפולנית.

את משה פבל לקח הפולני מרצל ללילה אחד אל הכפר, וסידר לו מקום אצל קרובי משפחתו ליומיים. והיומיים האלו נמשכו, עד שהוא הבריא. בכפר קראו לו "גרדלו", שפירושו הוא: הצוואר הירוי.

חיים וולף סיפר לנו על פרידתם מקבוצתו של קלפאטש, ושבמשך החורף הם התמקמו על הר בין קמיינה גורה לכפר אוקראיני אחר שאינני זוכר את שמו, ליד עוד יהודים מדובנה וממחוזות אחרים. הם חפרו לעצמם בונקר, ותכננו לעבור שם את החורף. אבל כשהתנפלו עליהם אוקראינים עם פולקס-דויטשה, ובראשם איגנטוביץ', היו שם קרוב ל-40 יהודים, ואת כולם רצחו במקום. את הבונקר של חמשת החברים שלנו הרוצחים גילו האחרון מכולם, והם קראו לחברים לצאת החוצה, אבל הם לא קיבלו שום תשובה. ואז הם תפסו ילד יהודי, ושלחו אותו שיאמר להם שיצאו מהבונקר. לילד אמרו שיאמר שאף אחד לא נמצא בבונקר, אבל מי יודע מה הילד אמר להם. בכל מקרה, הרוצחים התחילו לחפור בגג, ועשו חור וסדקים. ואז משה גרויסבלט התחיל את הקרב איתם, וכשהוא ראה שהם הולכים ברגליהם מעל הסדקים, הוא פתח עליהם באש. שמעו איך חלק מהרוצחים נפצעו, והם צועקים מכאב. כשאחרים הגיעו להציל אותם, משה שוב פתח באש מהרובה שלו, ולפתע נהיה שקט. כנראה שהם סחבו את ההרוגים והפצועים שלהם לתוך הכפר. ואז פפי טסלר, וולוול פולישוק, וחיים וולף ריקליס, יצאו מהבונקר, והחלו לברוח מהמקום. ככל הנראה הרוצחים הבחינו בהם, וירו עליהם ירי צפוף מאד. פולישוק ופפי נפלו במקום, ריקליס נפצע, ועם הפצע הפתוח רץ עד למבשלת הסיד. משה גרויסבלט עם היהודים מקייב, יזיה דולגונוג, המתינו עד שירד הלילה, ולאחר מכן עזבו את המקום. כפי שסיפרו לי, הוא חיפש אותי, אבל אף אחד לא ידע היכן נמצא המקום שלנו. בכל מקרה, הוא הצטרף לקבוצה הראשונה שלא הצלחנו למצוא אותם בימים הראשונים בהם הגענו ליער.

עדות חשובה עד מאד

חדשות טובות

בכפרים הפולניים סיפרו לנו, שביערות סמרדוב נמצאת קבוצת פרטיזנים, הכוללת פולנים ויהודים. הם הטילו פחד על כל האוכלוסיה האוקראינית והגרמנית, וסופרו אודותיהם אגדות שונות. לקבוצה קראו על שם שני אחים פולניים, בשם "יורגילביצ'ים", ובסך הכל היו בפלוגה 6 איש: 2 אחים יורגילביץ', אשה אחת שאינני יודע את מוצאה, שני היהודים היו מדובנה, אחד צימקה דבורץ, והשני וסרמן, בנם של בעלי טחנת הקמח החסכונית בסורמיטש, ועוד נוצרי, שאינני זוכר את שמו. פעולותיהם של הקבוצה היו מעשי גבורה, הם היו מנהלים קרבות עם פלוגות שלמות של גרמנים, אוקראינים, ואחרים. נכון שהם היו חמושים רק במכונות יריה, רימונים ואקדחים. בדובנה הגרמנים תלו מודעות, והבטיחו פרסים גדולים על כל ראש של הפרטיזנים.

ביום ראשון אחד, חברי הקבוצה התגנבו לדובנה, ורצחו כמה גרמנים, והרבה צרות אחרות, ולאחר מכן נעלמו. בתחילת שנת 1943 נוסע לנו שה"יורגילביצ'ים" הגיעו ליערות לובומירק. עבורנו זו היתה תקווה, שנתאחד, ויחד נתחיל ללחום ולנקום ברוצחינו. בזמן ההוא עדיין לא היו שום פרטיזנים מלבדנו ביערות. על תושבי האזור נפל פחד, ואנו הרגשנו מעט גאים יותר. יצרנו קשר עם הקבוצה הראשונה באמצעות משה גרויסבלט, והקבוצה הראשונה יצרה קשר עם ה"יורגילביצ'ים". אבל האיחוד היה אמור להתבצע באביב, לאחר שהשלג יעלם, ויהיה בטוח יותר לנוע ביערות. פעם אחת הגרמנים ביקשו באמצעות שליח להיפגש עם קבוצת יורגילביץ', ולאחר משא ומתן ארוך, הפגישה התקיימה. במקום מוסכם החליפו בני ערובה, ולאחר מכן נפגשו קצינים גרמניים רמי דרג, עם המנהיג יורגילביץ' וצימקה דבורץ. הגרמנים הציעו שהפרטיזנים יסגירו את עצמם, ויבטיחו להם את עתידם שחור על גבי לבן, והרבה הבטחות אחרות. לבסוף דבורץ ויורגילביץ' שאלו את הממונה הגרמני את השאלה האחרונה, האם הוא יכול להחזיר את היקרים להם מכל שנרצחו. על כך הגיעה התשובה, שזה כבר דבר אבוד. ואז שני הצדדים הבינו שהפרטיזנים יילחמו וינקמו עד הסוף. הגרמנים נסעו בחזרה ללא כלום, אבל הם החליטו בכל מחיר לגמור עם הקבוצה. הם היו שולחים "שוצייענער" אוקראינים ופלוגות גרמניות, אבל בכל פעם גרמו להם אבדות כבדות, אפשר לומר מאות הרוגים. עד שביום חורפי אחד, אני מאמין שזה היה בסוף ינואר 1943, הרוצחים כיתרו את היורגילביצ'ים, והתפתח קרב מר, משעה מוקדמת בבוקר עד אחרי הצהרים, בערך 6-8 שעות. גרמנים רבים עם עוזריהם נפלו, אבל הם הביאו תגבורת גדולה, וכך נהרגו כל חברי קבוצת יורגילביץ', וביניהם שני הגיבורים מדובנה, דבורץ ווסרמן. אנו שמענו במשך כל היום את היריות, ובלילה כבר קיבלנו את הידיעה הקשה.

¹⁰המצב הלך והחמיר, והמאבק של הקבוצה הראשונה

¹⁰ שתי השורות האחרונות, מוקף במסגרת.

המחברת של פנחס - כתב היד המקורי

המחברת של פנחס - מוקלד חלקית ביידיש

ראשי פרקים מתחילת המחברת

ראשי הפרקים

הפחד שיצרנו בסביבה
[מחוק] שקולניק, גנינברג, …..^[1]
ההתאחדות החדשה של חברים מדובנה
ההצקות של אוקראינים כלפי פולנים שיפרו את מצבנו
שמות אוקראינים בכדי שלא יחשדו
המערה עם הז'ורנה^[2]
מלאי לחורף
[מחוק: חיים וולף עם משה פאבל פצועים]
[מחוק: חשיפת הבונקר עם חיים וולף]
הפרנסה בחורף הראשון בקמיינה גורה
הקרב ליד דלוגיה – פולה
ההתאחדות האחרונה
ההתמקמות ליד הבִּיצָה
הקשר עם סמידובי
הקשר הראשון עם פרטיזנים רוסיים
שירים ותפילות בזמנים רגועים, ושתיקה בסבלנות שלא להפריע
התעלפות^[3] במערה (הרעלת גזים)
שמירה יחד עם פולנים בק. גורה
הביקור של פולנים ביער, ודעתם אודותינו. מרגישים …
קטטה בין 2 קבוצות על חלוקת מוצרים ובגדים, יענקל דיאמנט וברל ידלין
לבשנו בגדים של חברים שנפלו
לא יכולנו לישון בבית, רק בחוץ
שום מחלות
הקרב בטחנת הקמח בזאליזה
שרפנו את האחוזה של איגנטוביץ'
שכרנו בתים שיאירו את הדרך לתוך היער
אני וברל ב…. בין כנופיות
הבירוזע האפגעבראכענע^[4] ביער עצי אורן^[5].
מצות ביער
משימתי האחרונה עבור החבורה עם ראובן בלפר, והמפגש עם הסובייטים
המשפט של איגנטוביץ' ועדותי בבית המשפט
הלוחמים היהודים לאחר השחרור לוחמים נגד הכנופיות
חלום על משפחתי ביער
הקרב בטחנת הקמח בזאלוז'ה
מזון טבעי: פטריות, אגוזים, אוכמניות, צינעציס, אוז'עניס, בארסלוניס^[6], פטל. האוכל הטבעי של היער
אפיית לחם בכפרים פולניים נטושים
השריפה הגדולה ביער מהפגזות של מטוסים גרמניים
פעולה של דבש בלילה
פעולה של טבק
פעולה של תפוח בלילה, דובדבנים ווויינשל^[7], חתכנו את העצים
האוטופיה שלי לנסוע לארץ ישראל
סיפורים על מאכלים שונים כשרעבים
כתיבה מחודשת של חוזים על בתים
"הברית החדשה" נשרפת
שוחטי תרנגולות בלילה
יוסל גלרנט עם תרנגול חי
אני ובוקע חיים מהקבוצה השניה
הכוסמת החמה עם יהלומים

[1] שם בפולנית.

[2] אולי: 'מרק חמוץ' בפולנית.

[3] במקור: פארטשאדעט – לאבד הכרה כתוצאה מאדי פחם.

[4] לא ברור מה הכוונה. אולי: המשרד הפרוץ?

[5] אולי: ביער סוסנובה.

[6] לא הצלחתי למצוא מה הם המאכלים האלו.

[7] סוג אחר של דובדבנים.

עדות יד ושם (עברית)

עדות יד ושם (יידיש)

קצת על הפרטיזן פנחס בינשטוק

שמואל ספקטור היה חוקר שכתב על השואה שהתרחשה באזור ווהלין. הוא נתקל בסיפור של סבי וראה בו כחשוב להבנת סיפורם של הפרטיזנים באזור דובנא. בהתאם הוא ערך ראיון עם סבי כדי להשלים את העדות שנתן וסיכם את העדות בספרו "שואת יהודי ווהלין".

מתוך הספר – שואת יהודי ווהלין – שמואל ספקטור

…. ממערב לקבוצת אוליקה פעלה קבוצת פארטיזאנים יהודים יוצאי העיירה טורצ'ין.

לאחר חיסול שרידי היהודים בעיירה, בראשית דצמבר 1942. ברחו שבעת חברי הקבוצה והסתתרו בבונקר שנחפר בחוות של אוקראיני. שסיפק להם שני אקדחים ומזון – כל זאת ללא תשלום. מאוחר יותר עברו לחוותו של יערן פולני. הם קיבלו ממנו רובים ובפיקודו של יהושע רוזנגרטן החלו לתקוף את מוצבי המשטרה הגרמנית והאוקראינית ועסקו בפעילות חבלנית. לבסוף הצטרפו ליחידת פארטיזאנים מקומית, שהיתה כפופה לחטיבת ברינסקי, כנראה זו של פיליוק והצנחן אלכסייב.^[1] המידע על קבוצה זו הוא מועט ויש לשער, שהם החלו לפעול מאוחר (אולי באמצע 1943). פעילותה היתה מצומצמת בשל מיעוא חבריה וכמות הנשק הדלה.

קשים אף יותר היו התנאים שבהם פעלו הקבוצות שבדרום האיזור. הן סבלו אבידות כבדות. כזה היה גורלה של קבוצת מיזוץ'. וזמן קצר לאחר מכן נצטרפו אליה שרידים מיישובים נוספים, ומספרם הגיע ל- 28 מיהודי מיזוץ'. נשקם היה דל. רק כמה אקדחים. ופעילותם אינה ידועה. באמצע אפריל 1943 תקפה אותם יחידת או.פ.א ומחצית מחברי הקבוצה נפלו. הנותרים, שברשותם היה אקדח אחד, ניסו למצוא פארטיזאנים סובייטים, אך לא הצליחו. לבסוף השתכנו בכפרים הצ'כיים שבאיזור והצטרפו להגנה העצמית של בודראז' הצ'כי ובורשצ'בקה.

כדוגמא להכחדה של קבוצה שלמה תשמש יחידתם של יצחק ואסרמן (איזיה) ויורגלביץ'. היתה זו קבוצה מעורבת – רוב יהודי ומיעוט פולני. מארגני הקבוצה היו כאמור ואסרמן ושני האחים הפולנים יורגלביץ'. ואסרמן, יליד דובנא, שעקר עם הוריו בזמן הסובייטים למיזוץ', סירב מראשית הכיבוש לשאת את התלאי הצהוב, ועקר אל ידידיו הפולנים לכפרם. כשניסו לגייס את הפולנים לעבודה (אוגוסט- ספטמבר 1942) הם סירבו, ואף שחררו 200 אחרים ממקום הריכוז. כעונש על כך שרפו הגרמנים את משקם. יחד עם ואסרמן ברחו ליערות סמורדוב שבאיזור קאמייננה גורה, וארגנו יחד יחידה פארטיזאנית. את נשקם רכשו או החרימו מגרמנים בודדים ומיערנים. לאחר חיסול גיטו דובנה, ב-6 באוקטובר 1942, נתלקטו ביחידה יותר מ- 15 איש, מהם 6 בני דובנה, 2 מבורמל וכן כמה פולנים. עיקר פעולתם היה בהענשת משתפי פעולה ורוצחי יהודים על-ידי שריפת משקיהם. בין השאר הוציאה הקבוצה להורג משפחה פולנית שגרמה את מותם של בני משפחת ואסרמן. במעשים אלה תרמו לשינוי היחס לטובה מצד האוכלוסייה ליהודים שהתחבאו בבונקרים^.[2] הם גם ערכו פשיטה על העיר שומסק. מאוחר יותר הצטרפה אליהם קבוצת שבויי מלחמה – 10 במספר – רובם גרוזינים, ומספר הלוחמים ביחידה הגיע ל-30. דרישת ה"ארמיה קראיובה" שהקבוצה תצטרף לשורותיה נדחתה על הסף. על ואסרמן ומעלליו התהלכו סיפורים ואגדות הן בקרב שרידי היהודים ביערות והן בקרב התושבים. אחת מהן סיפרה, שהוא נפגש עם מפקד הגסטאפו בדובנה על-פי הזמנת האחרון.

אלא שסופה של היחידה היה מר. רובה הגדול, כולל ואסרמן והאחים יורגלביץ'. נספו בקרב עם הגרמנים באיזור הכפר קאמייננה גורה (כ- 24 ק"מ דרומית-מזרחית לדובנה). על נסיבות מותם יש שתי גרסאות. האחת מספרת שבאביב 1943 כבר היה ידוע לואסרמן שבצפון ווהלין קיימת תנועה חזקה של פארטיזאנים סובייטיים. הם החליטו לנוע צפונה, כדי להתאחד עם הפארטיזאנים שם (לא הצטרפו אליהם שבויי המלחמה ויהודי אחד). קשרית שלהם, שהחביאה בביתה את בנו הקטן של אחד מבני יורגלביץ׳, בגדה וסיפרה לגרמנים, אלה שמו מארב, ובקרב שנמשך יום שלם נספו כל לוחמי היחידה, פרט לשניים יהודי בן בורמל ולא-יהודי. שבויי המלחמה הגרוזינים שנשארו במקום, החליטו להצטרף לאו.פ.א. האוקראיני, ואף רצחו את מפקדם שהתנגד לכך. היהודי שהיה איתם צויד ברובה, אקדח ורימון ונצטווה להסתלק. הוא הצטרף לבונקר של יהודים מתחבאים. הגרסה האחרת מספרת שבשלהי קיץ 1943 נתפס איכר, שהוביל מזון לבסיס היחידה. הוא הוביל את הגרמנים ואלה שמו מצור על הבסיס. היה קרב ארוך, שבמהלכו נפלו עשרות גרמנים וכל חברי היחידה.^[3]

משתי הגרסאות עולה, שקיצה של היחידה בא לאחר קרב קשה עם הגרמנים. גורלה של יחידת ואסרמן דומה לגורלן של יחידות אחרות, אשר בשל פעילותן, רחוק מן האיזור הפארטיזאני העיקרי שבצפון ווהלין, לא הצליחו להצטרף לתנועה הגדולה, לזכות בחסותה ובסיועה. לא עמדו להם אומץ ליבם ותושייתם של הלוחמים והם נספו.

באותם קשיים עצומים לקיים יחידה עצמאית נתקלה גם קבוצת דובנה. חיסול הגיטו של ה״לא מועילים״ (כמחצית מיהודי דובנה), ב- 26-27 במאי 1942, גרם כנראה הלם לצעירים בדובנה והם החלו בהתארגנות. לקראת סוף קיץ 1942 נקשרו קשרים עם פולנים בכפר מדרום-מזרח לדובנה, כדי להקים שם בסיס ולהכין נשק. חברי הקבוצה, שעבדו בז׳נדרמריה ובבתי מלאכה, גנבו משם נשק שלל רוסי. אחרים שעבדו בתיקון מכוניות ושהיתה להם רשות לבחון את כשירותם של כלי הרכב בנסיעה עד למרחק של 10 ק״מ, ניצלו זאת והעבירו את הנשק לאותו כפר. כנראה שבעקבות החיסול בקרמניץ (10 – 15 באוגוסט) ברחה הקבוצה הראשונה ובה יותר מ-22 איש, ובתוכם האחים וינר ושלמה היערן מהכפר גראדקי. הם הכירו את הכפרים והיערות שבסביבה. הקבוצה קבעה את בסיסה ביערות לובומירקה שבין הכפרים דולגופוליה וז׳אלוז׳יה.

ערב שמחת תורה תש״ג (3.10.1942), כשהתברר שהחיסול קרוב מאוד, יצאה הקבוצה השנייה ובה 17 איש. שוטר יהודי בגיטו, מאיר קליפץ׳ שמו, הובילם לעבודה כביכול מחוץ לעיר. הוא עצמו היה מבוגר למדי ולחם כפארטיזאן אדום במלחמת האזרחים (לאחר מהפכת אוקטובר), ולכן נבחר למפקד הקבוצה, והדריכה כיצד להתנהג ביער ובזמן תנועה. שליחים, שנשלחו לאתר את הקבוצה הראשונה, חזרו וספרו שאלה עזבו את המקום. הדבר דיכא את רוחם של חברי הקבוצה, כיוון שברשות חברי הקבוצה הראשונה היה רוב הנשק – 4 רובים קצוצי קנה, מתוך 6. עם שני הרובים שבידם התמקמו ליד הכפר הפולי מאידאנסקה הוטה ונעזרו בכמה ידידים פולנים. את רוב המזון השיגו בעזרת נשקם בכפרים אוקראינים עוינים.

בשל קשיי הקיום החליטה הקבוצה השנייה, בראשית החורף, להתפצל לשניים: 12 איש עם קליפץ׳ בראשם קיבלו רובה אחד ו-7 הנותרים – את הרובה השני. הקבוצה הגדולה יותר התפצלה במהרה, וחלק ממנה, שהשתכן ליד בונקר שהיו בו 40 יהודים, הותקף בעקבות הלשנה וכמעט כולם נספו. שאר אנשי הקבוצה הצטרפו עם הזמן לקבוצות אחרות.

בינואר 1943 הגיעו אל קבוצת ה- 7 ידיעות על קבוצת ואסרמן, שעברה ליערות קרובים יותר. סיפורים על עוז רוחם ומעלליהם התהלכו בציבור. קבוצת ה-7 (שמספר אנשיה גדל) ביקשה להתקשר עם ואסרמן, אך בינתיים הצליחה להקים קשר עם הקבוצה הראשונה שיצאה בזמנו מדובנה. מהם שמעו שהוחלא להתאחד עם ואסרמן בראשית האביב. בסוף מרס 1943 הגיעו לקבוצת ה-7 הדי קרב גדול, שנמשך שעות רבות. נתברר להם, שבקרב היתה מעורבת הקבוצה הראשונה ושהיא הוכתה קשה. שרידיה, ובתוכם הבחורים מכפר גרדאקי, הגיעו לקבוצת ה- 7 ואחד מהם, מאיר וינר, נתמנה למפקד. היחידה מנתה עתה 17 איש וברשותה היו 6 רובים ו-2 אקדחים. יותר מאוחר גדלה היחידה ל- 40 איש וכן גדלה מצבת הנשק. באותה תקופה הושמדה יחידת ואסרמן-יורגלביץ׳ וכל תוכניות האיחוד נתבטלו.

בקיץ 1943 נפגשו חברי הקבוצה עם יחידה מאוגדת קובפאק, שהיתה בדרכה להרי הקראפטים. הקבוצה ביקשה הדרכה צבאית, תרופות ותוספת נשק. הקומיסאר של היחידה השיב באירוניה, שהוא מוכן להכיר בהם בשם התנועה הפארטיזאנית הסובייטית כ״גדוד יהודי נוקם״, אך סירב להיענות לבקשותיהם. שניים מחברי הקבוצה ביקשו להצטרף ללוחמי קובפאק; אחד מהם נתקבל אך מן השני נלקח נשקו והוא גורש. הפגישה השאירה טעם מר מאוד, והקבוצה המשיכה בפעילות עצמאית. הם עסקו בהשגת מזון, שרפו מפעלים גרמניים ועסקו בהענשת משתפי פעולה. באוגוסט 1943 נפלו לוחמים רבים במצודים. ביניהם גם המפקד, וינר, שלמה היערן נתמנה במקומו. בפצועים קשה אי אפשר היה לטפל וצריך היה לחסלם. כך הלך מספרם וקטן עד שבמרס 1944 – עת השחרור – נותרו רק 16 איש.

קבוצת דובנה התקיימה במשך 17 חודשים בערך. היה זה פרק זמן ארוך בתנאים הקשים שבהם פעלה. לעומת היתרונות שמהם נהנתה הקבוצה. ההתארגנות המוקדמת, הכנת בסיס וקצת נשק, הניסיון הצבאי של מייסדה ושל מפקדיה, הקשרים עם פולנים ידידותיים, עמדו בפניהם קשיים גדולים, שהעיקרי ביניהם היו מיקומה – הרחק מצפון ווהלין. ואי יכולתה להתקשר ולהתאחד עם התנועה הפארטיזאנית הסובייטית. יערות דרום ווהלין לא יכלו להעניק מסתור ושטח פעולה מתאים ללוחמה פארטיזאנית. גם הפיצול בחורף 1942/43, וחוסר היכולת להגדיל את מצבת הנשק פגעו קשות ביכולת הקיום והפעילות של היחידה^.[4]

[1] עדות גרשון נודלמן. איו"ש 1622-E/1-M : יוסף רוזנפלד. ס' לוצק. עמ' 523 – 525. שמו של האיכר האוקראיני היה אלכסנדר קריט ושם היערן הפולני היה ציגאנקייביץ'. על ההצטרפות של לברינסקי ראה ס' הורוכוב, עמ' 321 – 322.

[2] תולדותיה של קבוצה זו נכתבו על-פי מקורות אלה: ס' דובנה, עמ' 519-528: גדות פאניה ברנשטיין, איו"ש 03/3247; עדות נחום קופיט, איו"ש 03/3040; עדות יונה אוליקר, איו"ש 03/2233; עדות מאיר וולטפרוינד, איו"ש 03/1801; עדות פנחס בינשטוק, איו"ש 03/428.

[3] עדות פאניה ברנשטיין, איו״ש 03/3247. היא שמעה את הסיפור מפי אותו יהודי, יעקב בוכר מדובנה, שהצטרף לבונקר שלה. גירסה אחרת מובאת בס׳ דובנה עמ׳ 527-528, מאת אשר בן-אוני, וכן בעדות אוליקר, איו״ש 03/2233.

[4] סקירה זו נכתבה על-פי עדותו של פנחס בינשטוק, שהושלמה בידי המחבר, איו״ש 03/428; וכן על פי כתב יד ביידיש של העד: ״דער קאמף פון דובנער פארטיזאנער״, שכתיבתו נסתיימה באוקטובר 1959. כתב היד הוא בן 24 עמ׳ והעתק צורף לעדות הנ״ל באותו סימול.

פרידה (גולדברג) בינשטוק

בשבעת מדורי האימים - פרידה בינשטוק - מתוך ספר דובנא

מכתב תודה למצילים

נתונים על מצילים

סמניוק דומנה איונובנה, נפטרה ב- 1965

סמניוק וסילי, נפטר ב- 1983

סמניוק נדיז'דה

נדיז'דה סמניוק היתה בת ארבע עשרה. המשפחה שלה עסקה בחקלאות. היה להם משק קטן והם היו עניים מאד. האב איוון והאחות אניה היו חולי שחפת.

הבית שלהם, שגגו היה מקש ורצפה כלל לא היתה, עמד בחוטור (סוף הכפר) של הכפר סטודינקה. אני והדודה שלי אנה הורביץ, ברחנו מן הגיטו, אותו השמידו הגרמנים. אנחנו הלכנו רק בלילה דרך שדות ויערות, בחיפוש אחרי מקום, איפה שהגרמנים והאוקראינים לא ימצאו אותנו, ואיפה שלא לקפוא מקור. על-יד "חוטור" אחד נבח כלב, ויצאה אשה, זו היתה דומנה. דודתי ניגשה אליה בחושך (לא היה מה להפסיד, או מוות מידי הגרמנים ועוזריהם או מרעב ומקור) ושאלה אותה, האם היא מוכנה להסתיר אותנו לפחות עד הבוקר. לא היה לנו מושג מה נעשה בבוקר. דומנה ידעה איזו סכנה נשקפת לה ולמשפחתה בגלל הסתרת יהודים. היא הכניסה אותנו הביתה הזהירה את בעלה ואת הילדים, ואמרה לבת נדיז'דה לתת לנו אוכל ולקחת אותנו לרפת, ולנו ציוותה להסתתר שם בין ערימות הקש.

דומנה לא גירשה אותנו בבקר. היא הסתירה אותנו קרוב לשנתיים. כל הזמן הארוך הזה נדיה הביאה לנו אוכל ומים, וכשלא היה בבית מה לאכול היא הלכה בשדות וביערות וליקטה אוכל בשבילנו. היא הוציאה את הדלי, היא הזהירה אותנו שהגרמנים או הבנדרוצים נמצאים בסביבה, והוציאה אותנו ליער עד שהעניינים נרגעו.

בסביבה כבר לא היה אף יהודי, על כל העמודים היו מודעות שבעד הסתרת יהודים מקבלים עונש מוות. בחורף המשפחה חפרה בור מתחת לתנור שנוכל להישאר במסתור בבית בקור חזק מאד. האח הגדול של נדיה עזר בכל, אבל בלעדיה לא היה יוצא כלום. מצידה זו היתה מסירות וחירוף נפש שלא ניתנים לתיאור. כדי להישמר מן השכנים נדיה הביאה לנו את האוכל לרפת בתוך הדלי של המזון לבעלי החיים.

אנחנו ברחנו מן הגיטו חסרות כל, דומנה ומשפחתה האכילו אותנו שנתיים במעט שהיה להם ובסיכון מתמיד. לצערי הרב דומנה כבר נפטרה מזמן, אבל המצילה שלנו נדיז'דה, תודה לאל חיה, ולא אני חבה את חיי.

פרידה בינשטוק

רח' התומר 8 דירה 6

ירושלים

משפטו של רודולף איגנטוביץ'

פרוטוקולים מהמשפט (פולנית)

העדות של פנחס בינשטוק

העדות של פנחוס בינשטוק (מתוך הטקסט המתומלל)^[1]

אופן הצגת העד פנחוס בינשטוק (עמ' 5 בתמלול – הצגת העדים במשפט)

פינחוס בינשטוק, בן 25, יהודי, זגג, תושב ורוצלב, ללא רישום פלילי, ללא קרבה לנאשם.

בית המשפט מאפשר לפנחוס בינשטוק למסור עדות (עמ' 5 בתמלול – הסבר של בית המשפט להסכמתו לקבל עדות של עדים שהגיעו באחור)

…

באותו רגע מופיע פינחוס בינשטוק אשר מצהיר כי הוא מתייצב אחרי שראה בעיתון את המודעה על המשפט, הוא מראה את העיתון המדובר, ואומר כי הוא רוצה למסור עדות חשובה אודות הפעולות של הנאשם רודולף איגנטוביץ.

לאור העבירות בגינן הוגש כתב התביעה התובע מגיש בו במקום בקשה לאפשר לפנחוס בינשטוק להעיד.

הסנגור אינו מביע התנגדות.

בית המשפט החליט לאפשר לגבות עדות מעד זה.

העד פנחוס בינשטוק מעיד (עמוד 12-14 בתמלול):

"ב 4 לאוקטובר 1942, לאחר חיסול הגטו בדובנו, אני עם עוד אחים לסבל שהצלחנו לשרוד, התחבאנו ביערות לובומירסקי. היינו תשעה עשר. לאחר מספר ימים כשאנחנו מותשים מרוב רעב נתקלנו באיכר אחד. מסתבר שהיה זה אנטונים פאשקובסקי מהכפר הוטה מיודנסקה. הוא קלט מה עלה בגורלנו ועזר לנו בטוב לבו נתן לנו אוכל והצביע על מקום מסתור בגיאיות ביער ליד הכפר באקרניה. לאחר מכן סיכמנו אתו על סיסמה. לאחר שבועיים שלושה הגיע אלינו המחותן של אנטק וסיפר כי מצא עבורנו מקומות מסתור טובים יותר כי במקום הזה איננו יכולים להישאר כיוון שיוליאן ורודולף איגנטוביץ מארגנים מצוד יחד עם המשטרה האוקראינית. אך באותו יום החלטנו לא לברוח. למחרת בבוקר החלטנו לחפור מקום מסתור גדול במרחק של 150 מטר. נשארנו שבעה עשר אנשים שהיו מסוגלים לעבוד. שני חולים נשארו בגיא. ברגע מסוים שמענו יריות. התחלנו לברוח וברגע מסוים נכסנו לתוך הגיא ושם ראינו כי ריבליס וטולפר שוכבים הרוגים הם היו החולים שנשארו במסתור. המשכנו לרוץ הלאה. לא רחוק היה מסתור ששם התחבאו יהודים זקנים מהעיר שלנו. התברר לנו כי גם המסתור הזה חוסל. למחרת היום העבירו את הפצועים לעגלות והסיעו אותם. היו ביניהם גברים ונשים. על (…)^[2] ההר התגורר איש בשם מידלבסקי. הוא סיפר לי כי הנאשם רודולף איגנטוביץ יחד עם סרבר נכנסו אליו ובאיומי נשק הכריחו אותו להראות להם את מקום המסתור של היהודים. כאשר הם סירבו הם הובילו אותם לקרובי משפחה של מידלבסקי ושם היכו אותם. סרבר הוא החתן של בנו של הנאשם איגנטוביץ. בזמן ההוא משפחת איגנטוביץ הייתה ידועה בסביבה. כל הזמן היו שמועות שיוליאן ורודולף מבצעים מעשי ביזה ואינם נענשים. באותו הזמן הפרטיזנים, האחים יורגליביץ, הסתתרו ביער ראדקובסי. יום אחד הם הגיעו אלינו ואז החלטנו לגמור עם כל הסרברים והאיגנטוביץ'ים ולהרוג אותם.

אני עצמי לא לקחתי חלק במבצע. בערב הגיעו יורגלביץ וחבריו אל הכפר, שרפו את המשק שלהם והם עצמם ברחו למיזוביץ. המשק של יוליאן איגנטוביץ וסרבר נשרף. שמעתי על הרוקח פינקל אבל איני יודע אם לנאשם היה קשר אתו. במקום שבו היה המסתור שלנו נקרא הר (…) . על כמה שהאחים איגנטוביץ היו אנשים נוראים שמעתי גם מ-אולרסקי, פאשקובסי, ורשצינסקי ומעוד אחרים."

[1] כל הכתוב בפונט זה הן הבהרות- ציוני מקום בתום הטקסט של המתרגמת

[2] לדעת המתרגמת המילים והסימנים בתוך סוגריים הם של המתמלל שלא פענח את הכתוב.

פסק הדין והנמקות

IPN Wr 488/634

IPN Gk 249/107, SOJG 107

תיק מס' V.K.105/47

פ ס ק ד י ן

בשם מדינת פולין

בתאריך 30 במאי 1947

בית משפט מחוזי בילנה גורה, מחלקה פלילית

הרכב השופטים :

יו"ר השופט המחוזי צ. ויסלוצקי.

נציגי ציבור: ק. מגליצקי ,י. חמיילבסקי.

רשם את הפרוטוקול: סט. לאחוביץ.

בנוכחות סגן התובע הציבורי ו.קרסוניה

הדיון החל בתאריך 30 במאי 1947 בנושאים:

רודולף איגנטוביץ נולד בתאריך 5.3.1893 באיבנובצה מחוז דובנו, בנם של יאן ולאוקדיה לבית רוטקוב,

מואשם כי 1) בשנת 1942, בהיותו אזרח פולני, הצהיר על שייכות ללאום הגרמני. 2) בשנת 1942 במחוז זדולבונובסקי, שיתף פעולה עם השלטון הגרמני רצח יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית. 3) בשנת 1943 במחוז זדולבונובסקי לכד יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית והסגיר אותם לידי משטרה זו.

עבירות אלו מפורטות בסעיף 1 צו מיום 28.6.46, סעיף 1.2 צו מיום 31.8.44 Dz.U.R.P) Nr 69/46 poz.377.)

ה ח ל י ט:

רודולף איגנטוביץ' נמצא אשם ב: א) כי בשנת 1942 במחוז זדולבונובסקי, שיתף פעולה עם השלטון הגרמני ברצח יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית, בגין עבירה זו על פי הוראת סעיף 1 בצו מיום 31 באוגוסט Dz.U.R.P Nr 69/46 poz.377) 1944 ) גוזר עליו עונש מוות.

ב) כי בשנת 1942 או 1943 במחוז זדולבונובסקי לכד יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית והסגיר אותם לידי משטרה זו. בגין עבירה על פי סעיף 1 בצו המצוטט לעיל גוזר עליו עונש מוות. ובנוסף, בשני המקרים הנ"ל, על פי סעיף 7 בצו המצוטט לעיל שולל לתמיד מהנאשם את זכויותיו הציבוריות והאזרחיות ומחרים את כל רכושו;

על פי סעיף 31K.K. על שתי העבירות הנ"ל יש לפסוק לרודולף איגנטוביץ' עונש כולל, עונש מוות, וכן שלילה של כל זכויותיו הציבוריות והאזרחיות ולהחרים את כל רכושו; על פי צו מיום 23 לינואר 1947 סעיף 4 Dz.U.R.P Nr 19 poz, 73) ) וסעיף 598 K.P.K אין להטיל על רודולף איגנטוביץ' תשלום הוצאות משפט; כמו כן יש להאשימו בגין עבירה על הצהרת שייכות ללאום הגרמני בהתאם לסעיף 598 K.P.Kעל חלק זה יש לחייב את משרד האוצר של המדינה לשאת בהוצאות.

ה נ מ ק ה.

על בסיס התהליך המשפטי ובמיוחד על פי העדויות של: מרצל טליצקי, פינחוס בינשטוק ותיאופיל טיליצקי בית המשפט קבע את המצב העובדתי לאשורו.

הנאשם רודולף איגנטוביץ' התגורר בשנת 1942 בכפר באלרניה (עדותם של מרצל פופלאבסקי וברוניסלב אוז'חובסקי). יום אחד, כנראה באוקטובר 1942, הנאשם הגיע עם איש בשם וארנצקי אל מרצל טליצקי כשהם חמושים ברובים ודרש ממנו להראות לו את מקום המסתור של היהודים. כשהוא טען שאין לא נשק ואין לו אישור לשאת נשק הנאשם ו-וארנצקי ענו שיתנו לו נשק ואישור. ואז טליצקי ענה : "תתנו לי אישור, תתנו לי נשק אבל מצפון לא תתנו לי ואני לא הולך לצוד בני אדם כמו שצדים כלבים." אחרי התשובה הזו הנאשם ו-וארנצקי הלכו. (עדותו של מרצל טליצקי.) למחרת היום הנאשם, אחיו יוליאן ועוד איש בשם גרבר שהיה גרמני (העד – תיאופיל טיליצקי) בליווי שני ז'נדרמים גרמנים הגיעו ליושיונובה גורה היכן שהיהודים הסתתרו. למחרת הסיעו משם שמונה גוויות בארבע עגלות (עדותו של מארצל טליצקי ).

בזמן הזה הסתתרו ביערות לובימירסקי באזור הכפר באלרניה יהודים, ביניהם העד בינשטוק שהצליחו להימלט אחרי הפוגרום בגטו דובנו. אנשים אלו נרדפו כמו חיות ומי שבאו לעזרתם היו אנטונים פאשקובסקי והמחותן שלו אוברסקי שפרשו עליהם את חסותם ועזרו להם לשרוד ברגעים הכי קשים. (עדותו של בינשטוק). יום אחד המחותן של פאשקובסקי הזהיר את היהודים כי איגנטוביץ' יוליאן ורודולף מארגנים פשיטה ביחד עם המשטרה "האוקראינית" . ובאמת למחרת היום הפשיטה יצאה לפועל במהלכה נרצחו 15 יהודים (עדותו של בינשטוק). איש בשם מידלרסקי שמתגורר בקאמיינה גורה סיפר לבינשטוק כי הנאשם יחד עם גרבר הגיעו אליו פעם ובאיומי נשק הכריחו אותו להראות להם את מקום מסתור של יהודים. כאשר אלה סירבו לספר הובילו את מידלרסקי ובני ביתו אל ביתם של קרוביהם והיכו אותם שם (עדותו של בינשטוק). פעם אחת כשיהודים רצחו פולני כנקמה אחרי הרצח של היהודים ביער הגיעו אליהם גרמנים ואיתם הנאשם וגרבר, שניהם נשאו רובים (עדותו של תיאופיל טיליצקי). בסוף שנת 1942 או תחילת 1943 הנאשם יחד עם אחיו יוליאן, גרבר ו-וארנצקי הובילו את פינקל הרוקח היהודי ומשפחתו. הנאשם נשא רובה (עדותו של מרצל טליצקי ). המובלים ובמיוחד הנשים מרוב ייאוש התמוטטו על האדמה ומרטו לעצמן את השיער. בשלב הזה אחד האחים איגנטוביץ' אחז את הנשים בשיער גרר וטלטל אותן ובעט בהן. בהמשך האירוע הנאשם וחבריו מסרו את משפחת פינקל לתחנת המשטרה "האוקראינית" בבודרז' (עדות של תיאופיל טיליצקי ). לאחר זמן מה הפרטיזנים, האחים יורגלביץ, יחד עם מספר יהודים התנפלו על ביתו של גרבר ושרפו את המבנים כנקמה. בכוונתם היה גם לרצוח את האחים איגנטוביץ' ואת גרבר אך אלו הצליחו להימלט לעיירה מיזוץ'. (עדותם של: מרצל טליצקי, פינחוס בינשטוק, אנטוני אוסטשבסקי והבהרות חלקיות של הנאשם). הנאשם שהה במיזוץ' כשלושה עד ארבעה חודשים ושם לבקשת האוכלוסייה המקומית שימש כמתורגמן מול הגרמנים כיוון שהמתורגמן הרשמי היה אוקראיני שהתייחס בעוינות לאוכלוסייה הפולנית. כשהנאשם עסק בתרגום הוא עזר לעיתים קרובות לפולנים, הגן עליהם מפני שליחה לעבודות כפייה וגם במקרים נוספים (הבהרות הנאשם, עדויות של: אלבינה מלצר, מרצל טליצקי, ברוניסלבה אוז'וחבסקה, קלמנס מטרקובסקי, יוזף שולץ ופליקס אוסטשבסקי). באופן כללי הנאשם התייחס בהגינות לפולנים ואפילו באופן מועיל לדוגמה הוציא עבור מספר אנשים אישור מהז'נדרמריה שאפשר להם להישאר ממיזוץ' ולחמוק משילוח (סטניסלב אוז'חובסקי), עזר לקבל בחזרה סוס שהוחרם (פליקס אוסטשבסקי ). באותו זמן שהה במיזוביץ' אדם בשם אנטוני אוסטשבסקי שברח ב1942 מהשבי הגרמני. הנאשם איגנטוביץ', למרות שידע על כך ופגש את אוסטשבסקי לא הלשין עליו. (עדות של אנטוני אוסטשבסקי ). באותו זמן אנשים ראו כי הנאשם נושא נשק אך גם פולנים נוספים נשאו נשק כיוון שהיו מקרים שכנופיות אוקראיניות היו מתנפלות על ערים ולכן היו תושבים שקיבלו נשק. (עדותם של: קלמנס מטרקובסקי, יוזף שולץ ופליקס אוסטשבסקי). לקראת סוף 1943 הנאשם יחד עם אחרים נשלחו על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בזדולבונוב, בתחילת 1944 נשלח לעבודות כפייה בילנה גורה (הבהרות של הנאשם ועדות של מרצל טליצקי ). כאן הוא עבד ב "Zellvolle" וקיבל מהגרמנים אותו יחס כמו שאר הפועלים הפולנים, נשא מסמך מזהה עליו היה כתוב ^[1]"Ost" כלומר זאת הייתה תעודת זהות שקיבלו כל הפועלים הפולנים (עדות של: סטניסלב ורומן מלינובסקי וקרול שולץ). בזמן העבודה הנאשם התלונן לעיתים קרובות על הגרמנים (סטניסלב ורומן מלינובסקי).

הנאשם איגנטוביץ' כופר באשמה ומכחיש במיוחד שביקש להיכלל ברשימת ^[2]"Volksliste", רצח, לכד או הלשין על יהודים וכי לא נשא רובה. ההגנה שהנאשם נוקט, מלבד האשמה בגין בקשה להיכלל ברשימת "Volksliste" , אינה נתמכת בשום ראיות, מנוגדת לעדויות חד משמעותיות ומשכנעות של העדים טלצקי מרצל, טיליצקי יוזף ופינחוס בינשטוק, היא חסרת שחר ונכלולית. די להתייחס להכחשתו הגורפת של שהנאשם בתחילת החקירה כי לא נשא נשק ורק לאחר העדויות שקבעו כי כן נשא נשק הודה כי אכן נשא נשק. אך הסביר באופן נפתל כי נשא נשק רק בעבודתו בתפקיד שומר לילה ובבוקר החזיר אותו ; (הבהרות הנאשם בתגובה לעדות של אלבין מלצר), בשעה שמספר עדים העידו כי ראו את הנאשם נושא נשק גם ביום ובנסיבות אחרות ( עדות של: טלצקי מרצל, טיליצקי יוזף, קלמנס מטרקובסקי, פליקס אוסטשבסקי.) כאשר העד טלצקי מרצל מעיד כיצד הנאשם יחד עם וארצקי הגיעו אליו חמושים ברובים ודרשו שיראה להם את מקום המסתור של היהודים, בעדותו מצטט במדויק את השיחה שהייתה ביניהם, הנאשם איגנטוביץ' מכחיש אבל כאשר העד מזכיר את כל הפרטים שקשורים לשיחה זו ואפילו משחזר את המיקום שבו הנאשם התיישב, אמנם הנאשם עדיין מנסה להכחיש אך הוא נשמע מאד לא בטוח ולא משכנע. בכלל, הנאשם בחר בשיטת הגנה להכחיש הכול מכל, אולם גישה זו תיזקף לחובתו. כאשר העד פינחוס בינשטוק, אשר הופיע בבית המשפט באופן מקרי לחלוטין אחרי שראה מודעה בעיתון על המשפט והוא מעיד בהחלטיות ובאופן שאינו מעורר שום ספק אודות האמינות של העדות שלו, הוא אומר בין השאר כי שמע ממידלרסקי כי הנאשם רודולף איגנטוביץ' יחד עם גרבר הכריחו אותו ואת משפחתו תחת איומי נשק לגלות את מקום המסתור של היהודים, הנאשם שוב מכחיש ואומר על העובדות שעד זה מציג ביחס למצב הכללי בזמן ההוא כי אינו יודע שום דבר. כמו כן הנאשם איגנטוביץ' ניסה לערער את אמינותו של העד מרצל טליצקי באומרו כי היו ביניהם סכסוכים והיתקלויות עוד לפני המלחמה כאשר שניהם היו שומרי יער. העד מרצל טליצקי מכחיש זאת בתוקף והנאשם לא הצליח להביא שום הוכחות לטענה זו. מלבד זאת, כפי שכבר הוזכר לעיל, התנהגותו של עד זה אינה מעלה שום ספקות ביחס לאמינות העדות שלו. לאחר שבית המשפט חקר באופן מקיף את החומרים כולל העדויות שנשמעות הגיוניות לגמרי השתכנע באופן מלא כי הנאשם רודולף איגנטוביץ' שיתף פעולה עם השלטונות הגרמניים ונטל חלק ברצח של יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית. העד מרצל טליצקי מסר באופן משכנע וחד משמעי עדות מפורטת (לא הכול מוצג בפרוטוקול) כיצד הנאשם יחד עם וארנצקי דרש לקבל ממנו מידע על מקום המסתור של היהודים וכיצד בהמשך הוא עם אחיו יוליאן וז'נדרמים גרמנים הגיעו לישונובה גורה היכן שהסתתרו יהודים. אם מחברים עדויות אלו עם המידע הנוסף שאותו עד מסר כי ראה למחרת היום איך מסיעים גוויות של יהודים שנרצחו ועם המידע של העד בינשטוק אשר הוזהר מראש על ידי אוברסקי, המחותן של פשקובסקי, כי מתוכננת פשיטה וכן עדויות של מידלרסקי שסיפר לבינשטוק כיצד הנאשם יחד עם גרבר הכריחו אותו ואת משפחתו לגלות את מקום המסתור של היהודים, אזי אין כל ספק כי רודולף איגנטוביץ' נטל חלק ברצח יהודים. אולם בית המשפט לא מצא ביסוס לאשמה כי איגנטוביץ' רצח יהודים בעצמו, בהליך המשפטי לא הוצגו ראיות תומכות.

בהתייחס להאשמה של לכידת יהודים שהסתתרו מפני המשטרה הגרמנית ומסירתם לידי המשטרה הגרמנית אזי עדותו של מרצל טליצקי, שבית המשפט נותן בה אמון מלא, מוכיחה לחלוטין האשמה זו גם בנוגע לרוקח היהודי פינקל שהוא ומשפחתו נתפסו יחד עוד יהודים על ידי הנאשם רודולף איגנטוביץ' ונמסרו לידי המשטרה "האוקראינית".

מעשיו של הנאשם שהובאו לעיל נכללים במלואם בעבירות המפורטות בצו 1 סעיף 1 מיום 31 לאוגוסט 1944 Dz.U.R.P 69/46 poz.377 , 1946) ) . העברה של נטילת חלק ברצח מפורטת בסעיף 1 של צו זה והעברה של לכידת משפחת פינקל שנרדפה בגללה מוצאה היהודי, וגרימה לפגיעה בה מפורטת בסעיף 1.2 של צו זה. בית המשפט פעל על פי סעיף 1 וסעיף 2 המורים על עונש מוות כעונש בלעדי בגין עבירות אלו וגזר על רודולף איגנטוביץ' עונש זה. למרות שנסיבות מקילות או מחמירות לא יכולות להשפיע על חומרת העונש, כדי להציג תמונה שלמה יש למנות אותן. בית המשפט החליט כי הנסיבות המחמירות הן: התנאים שבהם הנאשם ביצע את העבירות המפורטות לעיל, ובכן לאור גורלם הנורא של היהודים שהסתתרו מפני הכובש מן הראוי היה להגיש להם עזרה מרבית ולא להשתתף ברדיפתם. ואם מדובר בנסיבות מקילות אזי היו אלה: ללא עבר פלילי, רמה שכלית נמוכה, דמורליזציה כללית אשר אפיינה את האווירה בתקופת הכיבוש והעזרה שהגיש לפולנים.

במגמה להבין את המניעים לפעולותיו של הנאשם, בית המשפט הגיע למסקנה כי שנאתו ליהודים נבעה כתוצאה מהמלחמה ומהתנהלותם של הגרמנים. הוא לא קיבל תמורה כספית ולא הוכח כי שיתף פעולה עם הגרמנים. אולם הנאשם בוודאי הבין כי פעולותיו מתקבלות באופן חיובי בעיני השלטון הגרמני, הסכים עם גישת השלטונות ונתן יד לרדיפות יהודים.

בהתייחס להאשמה כי הנאשם הצהיר על שייכותו ללאום הגרמני בית המשפט לא מצא ראיות. אמנם בעדות שמסר מרצל טליצקי נאמר כי שמע מאחותו שהייתה בעצמה ברשימה "Volksliste" כי הנאשם קיבל הקצבות מזון שהיו מיועדות לגרמנים, ובעדות של יוזף בוזדרביץ נמסר כי אביו של הנאשם לא ידע אפילו לדבר פולנית, ניתן להסיק כי הנאשם באמת היה ממוצא גרמנ^י[3] . אבל אלה לא יכולים לשמש כהוכחות כיוון שאת הקצבות המזון של הגרמנים יכול היה להשיג באופנים אחרים ומוצא האב אינו יכול לשמש ראיה נגד הבן, במקרה זה הנאשם. חוץ מזה, בעדותם של מלינובסקי ויוזף שולץ נאמר כי הנאשם נשלח בידי הגרמנים לעבודות כפייה אשר התייחסו אליו כאל פולני וכמו כן הייתה לו תעודת זהות עם הכיתוב Ost כמו לכל שאר הפועלים הפולנים. עדים אלו סיפרו גם כי הנאשם הרבה להתלונן על הגרמנים. בכלל עצם העובדה שהנאשם נשלח לעבודות כפייה נוגדת את האשמה שהוא היה ממוצא גרמני כי ללא ספק היה מנסה לנצל עובדה זו לשיפור גורלו ולהימנע מעבודות כפייה. בנוסף ברוניסלב אוז'חובסקי העיד כי אביו של הנאשם היה פולני וידע פולנית היטב. לכן עדות זו מערערת את העדות של בוזדרביץ. כל זה לא משנה את העובדה כי הנאשם נהג להסתובב בחברתם של גרמנים כמו גרבר שהיה גרמני והתרועע עם ז'נדרמים (העדויות של מרצל טליצקי ויוזף טיליצקי).

אם לוקחים את כל העובדות האלו בחשבון בית המשפט לא מצא ראיות תומכות להאשמת רודולף איגנטוביץ' על הצהרה על שייכותו ללאום הגרמני, וניקה אותו מאשמה זו.

בית המשפט החליט על בסיס סעיף 1 וסעיף 2 לשלול לתמיד מהנאשם את זכויותיו הציבוריות והאזרחיות ועל פי סעיף 7 מתאריך 31 לאוגוסט 1944 בצו זה להחרים את כל רכושו

Dz.U.R.P 69/46 poz.377 , 1946)) . על פי סעיף 31K.K. על שתי העבירות הנ"ל יש לפסוק לרודולף איגנטוביץ' עונש כולל. החלטה בדבר תשלום הוצאות משפט מבוססת על צו מיום 23 לינואר 1947 סעיף 4 Dz.U.R.P Nr 19 poz, 73) ) וסעיף 598 K.P.K בחלקים שנמצא אשם וסעיף K.P.K 585בחלקים שנמצא זכאי.

[1] מזרח בגרמנית.

[2] רשימת תושבים בשטחים שהנאצים הגרמנים כבשו שביקשו לקבל אזרחות גרמנית.

[3] Volksdeutshe

כתבה בעיתון

Gestapo mercenary from Zdołbunow sentenced to death

Jelenia Góra (js.).

Once upon a time ,,The Western Journal’’(pol.Dziennik Zachodni) reported the news of the sensational arrest of a ,,repatriate" from across the Bug River, Rudolf Ignatowicz, who turned out to be an executioner of Jews from Zdołbunow.

Ignatowicz, who had been a Polish citizen before the war, declared his affiliation with the German nation after the Germans entered the area, and, first as an interpreter and then as a Gestapo officer, soon became famous for finding and executing Jews in hiding.

Out of zeal for the "new overlords," Ignatowicz brought two brothers into partnership. Partisans operating in the area in revenge for Ignatowicz's actions burned down their farms, planning several times to assassinate the inhuman criminals.

The executioners' trial was held in those days. Sensational testimony was given by witness Pinchas Binsztok from Wrocław, who, having learned from ,,, The Western Journal’’ about the trial to be held, spontaneously appeared at the court's disposal. Binsztok, as a member of a group of partisans operating in the Zdołbunow area, knew Ignatowicz very well and had even been wounded in the hand by the accused.

In consideration of Binsztok's such devastating testimony, the Trial Court, presided over by District Judge Wisłocki, sentenced Rudolf Ignatowicz to death by hanging. The prosecution was brought by prosecutor Krasoń.

In the course of the above trial it was found that one of the convict's brothers, Józef, also taking part in the roundups and murders, was captured near Chełm, while the other fled in an unknown direction.

שכיר חרב של הגסטפו מאזור זדולבוניב נידון למוות.

ילנה גורה.

בעבר, דיווחנו בעיתון זה, דז'יניק זשודני (היומן המערבי), על מעצרו הסנסציוני של "האזרח החוזר" (אשר שב) מעברו השני של נהג הבוג המערבי, רודולף איגנטוביץ'. במהלך המשפט התגלה כי איגנטוביץ' היה תליינם של יהודים באזור זדולבוניב. איגנטוביץ', אשר היה אזרח פולין לפני המלחמה, הכריז על נאמנותו לאומה הגרמנית לאחר שהגרמנים נכנסו לאזור. בתחילה, שימש כמתורגמן ולאחר מכן כקצין גסטפו. קצת לאחר מכן החל להתפרסם בכך שהוא היה מוצא יהודים שהתחבאו ומוציאם להורג. מתוך קנאותו "לאדונים החדשים", איגנטוביץ' גייס את שני אחיו למעשיו. פרטיזנים שפעלו באזור שרפו את החוות של האחים איגנטוביץ' ותכננו מספר פעמים לרצוח את הפושעים חסרי האנושיות הללו.

משפטו של התליין התקיים בימים האחרונים. עדות סנסציונית ניתנה על ידי עד הראייה פנחס בינשטוק מהעיר ורוצלב. בינשטוק, אשר למד על קיומו של המשפט מדיווח של עיתון זה, הופיע באופן ספונטני בבית המשפט והציע להעיד בו.

בינשטוק, אשר היה חלק מקבוצת פרטיזנים שפעלה באזור זדולבוניב, הכיר את איגנטוביץ' בצורה מעמיקה, ואפילו נפצע בידו על ידי הנאשם במשפט.

לאור עדותו הקשה של בינשטוק, בית המשפט, אשר נוהל על ידי השופט המחוזי וילצ'וסקי, דן את רודולף איגנטוביץ' למוות בתלייה. כתב האישום הובא על ידי התובע קרסון. במסגרת התביעה, התגלה כי אחד מאחיו של התובע, ג'וזף, אשר לקח אף הוא חלק באיסוף היהודים וברצח, נתפס ליד חלם בעוד שהאח השני נמלט למקום לא ידוע.