כמעט שלוש שנים עברו ואני מעדכנת את רשימת הטלפונים שלי. מעתיקה מספרי טלפון של ידידויות שנוצרו השנה, משמיטה קשרים שדהו, מוסיפה כתובות וירטואליות שאורכן ממלא את השורה.
עד לפני שלוש שנים הייתה האות ג' האות הכי עמוסה בספר הטלפונים שלי. כל כך דחוסה עד שרשימותיה גלשו לתוך 'ב' מצד אחד ול'ד' מצד שני. גון שושנה – רופא קופת חולים; גון שושנה – שח"ל, סוג דם, אלרגיה לאספירין; גון שושנה – תעודת זהות; גון שושנה – גב' רוזנברג, השכנה מקומה ראשונה.
כתב יד מסודר, מדויק, רשימות שעוברות משנה לשנה. מספרי החירום מודגשים במרקר צהוב כדי שיאותרו במהירות. מעכשיו – ה'א' עמוסה. "אמא ואבא" אני משנה כותרת, ומכותבים חדשים ממלאים את הטור שמתחת: גוש, חלקה, מספר קבר, גנן, חזן, תאריך פטירה לפי הלוח העברי ומועד למשלוח הצ'ק השנתי לקרן הזיכרון של העיירה.
שלוש שנים עברו והאבל הצפוף נדחק קצת הצידה. מפנה חצי כיסא להשלמה, מאפשר להוציא כבר מהתיק את המחברות הדחוסות שמילאתי בימי המחלה, האשפוז, המוות.
ברגע של התרגשות גדולה או סכנה אני שומעת את עצמי צועקת "אמא'לה!" ולא חונקת את המילים כדי להתלבט. אפילו מחייכת לרגע.
ויש מחברת מרופטת אחת שאני פותחת וסוגרת לאחר שלוש שנים. שורות חפוזות, אותיות שאור הלילה הקטן של בית החולים לא מאפשר להפרידן זו מזו. ציטוטים אחרונים של אמא, כמו שכותבים חוכמות של ילדים: "אני רוצה שתי ביצות, אמא", ואחר כך "אבל תני לי זֵית אחד!" כמו התלתל הקטן שגזרתי, או הנעל הראשונה שתליתי במכונית. שלוש-ארבע פעמים ביום כתבתי לעצמי את כאביה בשבועות הראשונים. אחר כך עברו המלים זרם של 'שבעה' – 'שלושים' – מצבה – זרים – שלט עץ – אותיות ברזל ציבוריות שנראות מקצה שורת המתים. רק לאחר שאלה נחקקו יכולתי לחזור לכתיבה במחברת הפרטית. פותחת אותה מדי יום, לשה את הערותיה, מחייכת למשמע הערה שפעם הייתה מביאה אותי לטריקת דלת, לכרית רטובה מדמעות.
"הילדים, אם נותנים להם אוכל כמו שצריך, הם אוכלים."
פותחת מדי שבוע.
פותחת מדי חודש.
נושאת את המחברת בתיק ולא פותחת. מניחה על המדף.
למה אני כותבת את כל זה? את מי זה מעניין?
ואני לא בטוחה.
האמת – אני לא כל כך בטוחה שבחייה ידעתי לומר, 'אמא, אני אוהבת אותך'.
(עמוד 9)
שנה אחת ושמונה חודשים. עשרים חודש. אני מרגישה שבלעתי את האבן המכסה על קברה. שבתוך הגוף שלי, לרוחב הגרון, בשיפולי הבטן, בקצות הידיים חוסמת מצבה גדולה וקרה את המגע שלי עם המלים. כל התחלה של כתיבה שהייתה שם לפני מחלתה התייבשה. כמו כיכר לחם שנשארת באוויר החשוף כמה שעות עד שהפרוסה המחברת עם החוץ הופכת קשה ולא ניתנת לחיתוך;כמו לכלוך שמצטבר בתחתית הכיור ומונע מהמים הזורמים לנוע במהירות בנתיב שלהם, צובע בעכירות, מרעיד בבעבוע גם את הטיפות החדשות. כשאמא חלתה הפסקתי לכתוב. "נפל העיפרון, סוף הזיכרון".
אבל לזיכרון אין סוף. כל זקנה הנעזרת בהליכון נכנסת לתוך מאזן ההפסד והרווח; אני שוקלת אם אמא הייתה מוכנה להישען על ריבוע המתכת הנמוך הזה, ובכל זאת להרגיש שכבודה נשמר. כל כיסא גלגלים הנדחף על ידי פיליפינית מעורר מחדש חישובי שנות חיים לעומת איכות חיים;זוג קשישים פוסע לאט, ידה מושחלת בזרועו המקופלת, מצית קנאה – למה אמא לא זכתה. כשאבא שלי מת, אמא הייתה בת חמישים ושש. אשה צעירה שמתה, כמו ההודיות, עם בעלה. האמונה באלוהים מתה איתו, המגירות שאחסנו בנפרד סכו"ם בשרי וסכו"ם חלבי התערבבו זו בזו, מערכת הכלים לפסח, שהייתה שמורה בבוידם, התבזתה בימים של חול, ואפילו כשאמרה תפילת כל נדרי ויזכור לחשה בלב את הכעס.
(עמוד 10)
הסודות המשותפים מתו עם אבא. האימה, זיכרון הגטו ורעב המחבוא איבדו בעל בית אחד ונשארו תועים. הפנס המשותף שלהם היה מאיר את העיירה הקטנה, את הבית שהשאירו בפולין, ועכשיו אמא תלויה באור מושאל שמגיע מבעלים אחרים. מהססת אם להאמין לשותפות הסמויה שלי, אף פעם לא בטוחה באמת שאני רוצה לדעת, נעה בין הצורך שלה להגן עלי לבין הפחד שאפלוש ואשתלט. "למה לך?" אמרה כשביקשתי לבוא שוב לאזכרה של דובנא, גם כשהיא עצמה סירבה כבר להגיע.
בפעם הראשונה באתי לאזכרה השנתית יחד עם אמא. כל שנה בספטמבר, הייתי מסיעה אותה לבית יהדות ווהלין וממשיכה לדרכי, והפעם החלטתי להיכנס איתה. "מה פתאום את נשארת כאן? " מחתה, "תיסעי הביתה לילדים שלך." מדגישה את העתיד מפני העבר, מכנפת אותי לעוד שעתיים של ילדות מוגנת. אולי חוששת למהול את הרגעים האישיים כל כך בביקורת אפשרית. לא רוצה לחשוף פילם פרטי בפני אור השמש. להוציא אותו מהמצלמה לפני שיגיע לסופו. גם אני חששתי. שמעתי את הקדיש והיזכור, הקשבתי לרצף המתים שנמחקו השנה מרשימות המכותבים של דובנא, צילמתי בעיניים יד מנופפת לעבר אמא, נענוע ראש מוכר, ונסעתי הביתה לילדים. "אני כבר אחזור הביתה לבד," קראה אמא לעברי, ולרגע לא ידעתי אם הביתה זה הרחוב הקטן שמאחורי בית סוקולוב בתל אביב, או הביתה זה פרבר סורמיץ' בפאתי דובנא.
שנה אחרי כן העזתי יותר. הבאתי את אמא מוקדם יותר, בשעה שנועדה ל"מפגש חברים", וחיכיתי. אמא הייתה בכל זאת גאה קצת. "זאת הבת שלי," הכריזה, ומיד מיהרה להוסיף, "אני לא יודעת למה היא צריכה את זה," מדגישה שבאתי בגלל הצורך שלי ולא בגלל חולשת רגליה או עיניה, רומזת על זרותי. ואני מוצפת דמעות.
אני מסתכלת סביב. איך אפשר לעשות אזכרה לעיר, אני חושבת. יום הולדת לעיר אפשר עוד להבין. חמישים שנה מאז הקמתה, שישים, שבעים מאז הניחו את אבן הפינה. אבל אזכרה? מצד שני, מי שנולד יכול גם למות, אני מארגנת את המשוואה. מי חסר הפעם? גם הזקנים מסתכלים סביב, בודקים מי נוסף לו מקל או מכשיר שמיעה, מי מושך אחריו עולה נבוך שמגלה שורשים ראשונים. "יש פה חדשים"? שואלת אמא שלי כמו בפעולה של תנועת נוער, ואני מסננת את התשובה הצינית רק הלב, "בקושי הישנים הגיעו". אבי מ'טרעפט זיך. מ'לעבט, דאנקען גאט.
"אנחנו גרים דלת ליד דלת," נוגע בחולצה שלי זקן אחד, במקל הליכה, מגייס אוזן קשבת. "גרנו, זאת אומרת. את מבינה." לא הכול. לא ממש.
עוד שנתיים חולפות ובָּלַבָּן, שאביו היה מורה של אמא, מבקש ממני לדבר באזכרה של דובנא. שיהיה גם הדור הצעיר. אני סופרת את הימים. רואה בהזמנה שלו אות וסימן שהתקבלתי, שהאבל הזה שייך, אפילו מעט, גם לי. אמא מסרבת להגיע. "אני לא מבינה מה יש לך להגיד!" היא מוחה על הפלישה שלי ולא מתרצה. כל הניסיונות הקבועים לשכנעה, דרך יוסי אחי, דרך הדווקא, "טוב, בסדר, ממש לא צריך שתבואי," נכשלים. ואני מחליטה לדבר בכל זאת. עולה על הדוכן הקטן בגבעתיים בכוחות עצמי, מרכיבה משקפי שמש, רואה רק מושבים ריקים. "לאמא יש שפעת," אני עונה לשואלים, מתאמצת להסתיר הר געש של כעס. לא טורחת גם לדווח לה על השקר הלבן. אפילו מקווה שיביכו אותה מחר המטלפנים.
אחרי האזכרה אני נכנסת למאפייה הריחנית שמול היכל ווהלין. קונה סופגניות ראשונות, חודש לפני חנוכה, מביאה הביתה לילדם שקית חומה מלאה בבייגעלעך טריים. "עם הרבה מלח. הכי הרבה שאפשר." לא מתאפקת, נוגסת בדרך מהגוש הלוהט, הטבול בגרגרים גסים. הבצק שלא הספיק להתקשות לוהט בתוך הבטן, ממלא בחיפזון את החור הגדול.
יותר אומץ, מבקשת העורכת של הספר. תני יותר מעצמך. תגעי בפצע. אני עומדת על המשמר, מעדנת מדי. פוחדת לבטא את כל הזעם שהרגשתי כשנעדרה מהאזכרה, את בועת התסכול. שנים אני מתאמנת לקראת מבחן הקבלה הזה, וברגע המכריע מורכבת ועדת הקבלה מפוסקת אחת ויחידה שלא מגיעה לדיון ובכל זאת קובעת – את בחוץ! לא התקבלת!
סיר רותח אתה מרים בעזרת כפפה. האצבעות לא נכוות, אבל היד העטופה כפפה מסורבלת משהו, מרגישה פחות, לא רגישה לכובדו של הכלי הלוהט. כל הנוזל המסוכן, הדביק, עוד יישפך על הרגל מרוב זהירות.
אבא שלי, שלמה גון, נפטר לפני עשרים ואחת שנה. כמעט עשרים ושתיים שנה. כשנפטר, פרסמתי מודעה בעיתון ואמא כעסה עלי. למה לא כתבת שלמה גון מדובנא? רגע, אמא, ואם נפטר משה כהן, כותבים "משה כהן מתל אביב"?
רק אחרי זמן אני מבינה ששלמה גון מדובנא זה שם משפחה. משפחה שפותחים זרועות לקראתה, שפותחים כיסים כדי לסייע לה להסתדר, שפותחים מפה כדי לשרטט את גבולותיה. הוא בן עיר שלנו היו אבא ואמא אומרים זה לזה, סיסמא סודית שאומר חייל בכניסה למחנה. סיסמה שמאפשרת כניסה אל העבר. עליסה בארץ המראות בלי הפלאות. והמשפחה חוגגת יחד, ומתאבלת יחד, וכל הזמן מבררת. מי נשאר מהמשפחה של הרשל, שמש בית הכנסת, שחיה בקצה הגטו, מי שרד עד האקציה האחרונה ואז התאבד, למי נולד ילד אחרי המלחמה וכמה הילד דומה לתינוק שנותר שם. שנים-עשר אלף יהודים היו בדובנא לפני המלחמה. תינוקות בוכים, לבבות שבורים, חלומות, חיזורים, מריבות, אכזבות. שנים-עשר אלף מעגלי חיים זורמים ומבעבעים. והיום מכווצים שישים קשישים בהיכל הקודר בגבעתיים. עוברים מדי שנה לאולם קטן יותר, אוחזים ידיים שלא להישמט. שרשרת הזהב של קדיה מולודובסקי הופכת כאן לשרשרת אבל. אבא ואמא, אח ואחות. מחרוזת מתים, מתים שהלכו באקציה.
אקציה היתה אחת המילים היחידות שלמדתי אני מהורי ולא הם ממני. העברית היא שפת-אם שילדים מעבירים לאבותיהם.
המדור לחיפוש קרובים. כל יום, באחת ועשרים בצהריים, נדלקו מנורות הרדיו הגדול, ואמא הייתה פותחת את המחברת. מקשיבה וכותבת. בוכה וכותבת. מצווה על שקט מוחלט. רק הקריין נשמע. השמות המוזרים נשזרים בכבדות על ה'ר' וה'ע' התיאטרליים שלו. עד שנגמרת הרשימה. מי שמצא מצא, האחרים חייבים לוותר. כך היו אותם תלושים מדויקים של זמן הצנע, שנתנו אוכל במשורה ואי אפשר היה להעביר אותם לאף אחד. אם לא היית בין המאושרים שהספיקו – נשארת רעב. רעב עד מחר, כי למחרת שוב הוא קורא, הקריין. ואמא פולטת אל השקט שאחריו אנחת אכזבה שיוצאת מתחתית הבטן, כמו אשה צעירה בטיפולי פוריות שמסננת קללה עסיסית בהגיע המחזור החודשי.
(תורגם. עמוד 37)
"תעצמו את העיניים," מבקשת המנחה בסדנא של מטפלים. "תרפו את הגוף, תנו לעצמכם להתמקד על החלק הכי חשוב בו. אני שוכבת על המזרן, משנה תנוחה שוב ושוב. שמה לב שבדיוק כך, בתנועה העוברית הזאת, ביקשה אמא להעביר את הימים הארוכים בבית רבקה. מטיילת על פני חלקי הגוף שלי מצידם הפנימי. בורחת מהראש, נוגעת בורידים, בעורקים…
סורקת את חדרי הלב. נמשכת כמו מגנט אל שיפולי הבטן. רחם, אין מנוס. הרחם הוא מרכז הגוף בשבילי. רחם כמרכז הכובד, רחם כמרכז היציבות, רחל כחלק שמאפשר לעוף, רחם עם כנפיים. "רחמנות" הייתה אמא שלי אומרת כדי לבטא חמלה, חוסר אונים, אהבה אפילו. רחם משותף לה ולי ביום שקיבלתי מחזור, רחם משותף לשתינו כשאני לוקחת אותה לגניקולוג שלי, יוצאת מהחדר בהגיע רגע הבדיקה. "חשבתי שכבר לא יהיו לי ילדים," היא מספרת על חודשי המחבוא. לא היה לי מחזור." "איבדתי גם את השיניים", היא מוסיפה כדי להפיג את הסומק, ואני לא מעזה לשאול אם שכבו.
זוג צעיר למחרת חתונתו, שנכלא באינטימיות כפויה עם אנשים אחרים, שממלא צרכים בתוך סיר לילה משותף, שמתחלק לסירוגין ביניקה של קליפות תפוחי אדמה ושאריות לחם. "נשיקה" נקרא הסוף של כיכר הלחם. "נשיקה של שואה" אני מכנה בילדותי את קרום הלחם שאבא ואמא שלי העבירו מפה לפה במשך ימים. כמו שהציפור האם מאכילה מתוך מקורה את הגוזלים הקטנטנים. שמרו את השאריות בתוך הבגדים הבלויים, כדי לא יתייבשו, חסכו פירורים ליום שלובה קספר תורה להם להסתלק לגורלם.
האם התנשקו בבור. האם נגעו זה בזה בתוך הסירחון? ב'שבעה' הביא לי גרישקה תמונה שמעולם לא ראיתי. רגע אחרי המלחמה, אמא ואבא עומדים מעל גרם מדרגות בעיר שחרבה. שניהם רזים מאוד, לבושים שחור, הבליטה בבטן של אמא מעידה על חיים חדשים. בכל פעם שאני מדפדפת באלבום שסידרתי עם מותה אני מתמגנטת אל הרחם המתחדש. "רציתי לעשות הפלה," היא מגלה לי ברגע של קירבה בפראג, "אבל הרופא, גרינצוויג, את יודעת, יהודי מדובנא, לא הסכים." "יותר מדי תינוקות יהודיים מתו, אני לא אהרוג עוד אחד," אמר והציל כך את אחי. בלילה אני חולמת שאמא שוכבת בבית חולים, מכוסה כמעט כולה, שחורת שיער, שלווה מאוד. אבא יושב על כיסא ליד מיטתה, בדיוק כמו שנראה בתמונה הקטנטנה שתלויה על עץ התמונות בסלון שלה. גבוה, מלא, צעיר, שותק. לכף הרגל של אמא מחובר סרט ניילון תכלכל, ועלי מוטל לגזור אותו בבוא הרגע. סרט מזהה, כמו התווית המוצמדת לתינוק עם היוולדו, חבל אינפוזיה, חבל החיים, חבל הטבור. רק המספריים שבידי יסמנו מתי יגיע הסוף. אני גוזרת?
לא רוצה לסיים את הכתיבה על אמא, לא רוצה להיפרד. מוכרחה ללוש את הזיכרונות שוב ושוב, אבל ריח השק והשחור שיש בו קריעה מציף את הנחיריים. חייבת לעסות את הלחם הזה עוד ועוד, כדי שלא יתייבש, חוזרת בקול רם על משפט לגלגני של אמא, כדי שלא תאבד האינטונציה. "על מה את מדברת?" אמרה לשלומית, כשזאת הבטיחה שתגיע בקביעות להשקות את העציצים, עד שסבתא תחזור הביתה. "על מה את מדברת?" אני משמיעה לעצמי את שאריות הכוח שלה, משווה את דיוק הצלילים. "אני כבר לא אחזור הביתה. העציצים יהיו שלך."
לפני שנים, כשהחזרתי אותה מביקור אצל רופא קופת חולים, הגיחה לרגע מתוך השיריון והעזה לבקש משהו לעצמה. "רק תבטחי לי שאני לא יוצאת מהבית. שאני נשארת כאן."
"אני רוצה למות על מיטתי," אמר יהודה עמיחי, ומת מיוסר על מיטת בית החולים הדסה בירושלים, מחובר לצינורות.
(תורגם. עמוד 105)
עוגת שוקולד, סלט בצים עם בצל ירוק, קציצות בשר קטנטנות, בורשט קר שהייתה מכינה לאבא שלי, מוזגת באיטיות את האדום העז לתוך כוס גבוהה. כוסמת ששנאתי את ריחה ואת המראה שלה, מרק אפונה בחורף עם לחם שחור גס שהיינו מורחים את הקרום שלו בחוזקה בשן שום וטובלים בנוזל הירקרק הסמיך.
סיר-פלא שהיתה אופה בתוכו עוגות לעקעך צחורות והיום תופס כמעט חצי מארון הסירים שלי. תבניות פיירקס שאחסנה בין שמיכות וכרים מיום שאבא נפטר, עד שנפטרה בעצמה ולקחתי אותן לביתי. תנור אפיה שאבא קנה לה לפני מותו וחוגג עכשיו חצי יובל. אני משכנעת את הדיירים החדשים שהוא הכי טוב שיש. עובדה, אבא קנה לאמא. תוצרת צרפת. "מה אני צריכה כזה מפואר?"
אוכל, למדתי בשנה א' פסיכולוגיה, הוא הקשר הראשון, הצורך המוקדם, השיחה הכי אינטימית והכי אוניברסאלית בין אם לתינוק. אוכל של גדולים נגמר כהרף עין, אר טעם דק עוד נשאר בקצה הלשון עד שמגיע האוכל הבא, גרגר נתקע בתוך החור בשן שלא הקפדת לצחצח עד שקיסם גמיש מחלץ אותו משם. "לנו לא היה את זה," היה המלח של האוכל שלנו. "אסור לזרוק לחם!" "מי צריך לצאת למסעדה כשיש אוכל בבית?" "את יודעת כמה אבא עובד קשה כדי שיהיה לכם?" "למה את לא נותנת לילדה מרק?"
איך עושים קצף בצים שיש לו מרקם מקושט; מה בדיוק שמת בעוגת השוקולד שהבאת לימי ההולדת של הנכדים. בנותי לומדות לבשל מספרי כרומו מבריקים. במועד המתאים לא רשמנו מפיך את המתכונים, ועכשיו אין את מי לשאול.
אני רואה את האצבעות העבות של אמא, ציפורניים מרוחות בלק ורדרד לשות בצק על המגש המקומח, את מבט הפליאה והגיחוך כשזיהתה במסעדה קליפות תפוחי אדמה ממולאות מוגשות כמעדן משובח. בשנים האחרונות הגנבתי לתוך המקרר שלה את בישולי בלי שתרגיש, ניסיתי להסוותם בתירוצים שלא יעליבו. "הכנתי כמות גדולה מדי," "את זה ריבי הקטנה הכינה. את פשוט חייבת. אי אפשר להעליב אותה."
כשכבר היתה חולה והחזרתי אותה מהרופא ביקשה שאקנה לה משהו לאכול בקיוסק מזדמן. "איזה סנדויץ'," חזרה שוב ושוב, "משהו פיקנטי כזה, משהו שאני אוהבת." כשאבא היה חולה מאוד הסכים רק ללקק גלידה. רק גלידת וניל הצליחה להחליק לתוך הפה שהיה מלא פצעים ודלוק, לתוך מערכת העיכול המעונה.
וקודם אני והגלידה. גלידה על כיסא האוכל במטבח, פיג'מה קייצית עם פרחים ורדרדים וניצני השדיים. אבא מחלק אותה לצלוחיות קטנות, אני שולחת לשון ורודה קטנטנה אל הכפית הזעירה. מלקקת לאט… לאט… עוצמת עיניים. פוקחת. מעכבת את העונג. שלא ייגמר.
השועל אכל יותר מדי, ולכן נשאר תקוע בלול התרנגולות. אח של עלי בבא לקח יותר מדי דברים מהמערה, ולכן לא הצליח לצאת ממנה. אולי העמסתי על עצמי יותר מדי? צריך להיפטר ממטען עודף כדי להמשיך לזוז.
(פרק לפני אחרון. עמוד 135)
לא רוצה, לא מסכימה לגמור את הכתיבה. ילד מחושב שומר את הממתק המשובח בפינה נסתרת כדי לאכול ממנו רק אחרי שכולם כבר סיימו. במסעדה מפוארת ננגסת המנה האחרונה לאט לאט. כפית זעירה ועוד אחת, המתיקות נמסה כמעט, הטעם המתוק מרגיע את החך לשעה קלה ואחר כך נמוג.
אני פוחדת שעם תום הכתיבה תדהה הדמות של אמא, וכל צבעי הזיכרון יתערבבו יחד. הזיכרון נשמט מהיד ברוח הגדולה ואני רצה אחריו, דורכת שלא ייעלם. מקמטת בעת הדריכה, משאירה סימנים של כפות רגלי. כף הרגל שלי מכסה כבר כמעט את כל הדף. רק קצה אחד, משולש לבן בפינתו, ממשיך להתעופף.
יום אחד אצליח לכתוב אפילו סיפור אהבה.
באמת אהבתי אותה? ואולי היה כאן רק הרגל, חריתה עקשנית של פרטי יומיום, של דיאלוגים, אשמה, הרגלים. "היא הייתה בת שמונים וקצת," אומרת לי חברה שאמה גוססת לאטה, "אבל היא הייתה אמא שלך יותר מארבעים שנה. זה מה שחשוב." זה מה שחשוב?
"כבד את אביך ואת אמך," נתלה חיים באר בעשרת הדיברות: נאמר "כבד" כי אֲהַב אי אפשר לצוות.
(פרק אחרון, עמוד 136)
עוד מעט שלוש שנים ואני מתעקשת שלא להיפרד. כמו תינוק שאינו מצליח לסיים משחק אהוב, מערבב עייפות עם כעס, משפשף עיניים עד כאב, ממולל חיתול בד מתפורר ליד האף, מסובב תלתל שיער בחוזקה על אצבע קטנה. בוכה וצועק, נצמד לרגל אמא ומרפה, מתחבר ומתנתק, לא יודע מנוחה.
כמעט שלוש שנים עברו ואני לא אוספת כוח להינתק. מתקשה לסיים את הכתיבה כשם שהתקשיתי להתחיל בה, פוחדת שאחרי המשפט האחרון, כמו אחרי יציקת הבטון על הגופה המתפוררת, לא אוכל עוד לגעת. לא הצליח להכניס יד ארוכה לתוך האדמה הלחה, לא אמשש יותר את תלתלי הכסף, ריח הזִקנה יובס מפני דפי הספר הנכרכים, הזיכרון הפרטי יוקלד, ייסרק, ייכרך בעותקים שייערמו זה על גבי זה ויחכו לקונים. יהיו קונים? אולי לזיכרון של מוות יש מוכרים בלבד?
שלוש שנים, ומתן בדיוק היום בן שבע-עשרה. האפרוח הזעיר הזה, שכולנו החזקנו אצבעות ליד האינקובטור שלו, התייצב לפני שבוע בלשכת הגיוס. "סיפרת לסבתא?" הוא קורא את ההתרגשות שלי, מבין שחלוקת הסערה על פני שלושה דורות תקל במשהו על המשא.
בעוד חודש ימלאו שלוש שנים, והמצבה שעומדת בשמש ובגשם כבר דומה לאבן המצבה של אבא. הלבן המוחלט נשטף וגוון צהוב-אפרפר של יומיום מקרב אתכם מחדש זה לזה. עושה אתכם שוב אמאבא – איש אחד, גוף אחד, משפחת גון בתוך הבור.
כשהסתתרתם אצל קספר, סיפרת לשלומית, ניסית פעם אחת ויחידה להגיע בחזרה לבית בדובנא. השארת את אבא במחבוא והתגנבת צעד צעד אל העיירה שרוקנה מיהודיה. ברגל, שמלה דקה לגופך, כפר ליום. בלילה נכנסת לבית הקברות לישון. הנחת את הראש על מצבה זרה ובחלומך ראית את אבא שלך. "לכי ילדה שלי," לחש לך, "אני שומר עלייך. אל תפחדי."
מי יגיד לי עכשיו "ילדה שלי?"
גם אני בורחת לפעמים אל בין המצבות. חולמת אבנים בוהקות, ריקות מכל כיתוב, לא תאריך עליהן ולא שם. לא סופי. בקבר זוגי מסמנים קודם את המת הראשון – בעלי, אישי, בן זוגי; לעיתים – אשתי, בת זוגי, רעייתי. אחרי כמה ימים או שנים מצטרף החותם בשמו המלא אל הכרית הסמוכה. תאריך אחרון בהחלט, מציאות סופית.
כשאבא שלי מת, התגנבתי יום אחד מתוך הבית האבל. חיללתי עשרים דקות של 'שבעה', ובחנות הבגדים שמעבר לרחוב קניתי לעצמי מכנסיים. מבוישת, אשמה, מלוכלכת כמעט בגלל עירוב העצב הגדול עם התאוה לחיים, הטמנתי את המכנסיים עמוק בתחתית התיק שלי, אחר כך הנחתי אותם למשך חודשים בקרקעית הארון, עד שהעזתי ללבוש אותם בראשונה. לא סיפרתי לאיש מתי נקנו, בקושי יכולתי לשאת את מגע הבד על גופי.
שלוש שנים.
דורלי חברתי ילדה ילד בדיוק בלילה שבו אמא מתה, ודין הקטן כבר הולך לפעוטון. "אם יתחיל יום אחד לדבר יידיש…" אנחנו מחליפות בדיחה קבועה ביום ההולדת שלו.
"החיים ממשיכים," "הזמן עושה את שלו," "זו דרך העולם." גם רוזנברג, השכנה מקומה ראשונה, כבר איננה. לפני שבוע הייתי ב'שבעה' של מוט'לה מדובנא.
ריבי הקטנה נושאת על פניה את קווי היופי של מלכת אסתר בנשף פורים בעיירה לפני המלחמה, המדים של איתי מהוהים כבר מרוב כביסות, אפילו בן זוגי מספר את כעסייך, אמא, בעטיפה של חיבה, בחיוך של הבנה שאפשרי רק אל מי שאיבד כבר מכוחו.
My late mother אני מתרגלת גם באנגלית. Late במובן מאוחר?
מאוחר מדי?
2024© כל הזכויות שמורות לאיגוד יוצאי ווהלין
בנייה ועיצוב האתר - מרב יונתן
